0

דוד בן-גוריון: על אבי האומה העברית [1] / סיכמה וליקטה מתיה קם

Posted by admin on 24/10/2019 in כללי |

דמותו של אברהם, אבי האומה, אבי המאמינים ואוהב האלוהים, הייתה נושא הרצאתו של דוד בן-גוריון בשנת העשור לכנסי התנ"ך.[2] בדבריו הדגיש כי "טבעי הדבר, שבישראל עצמאית מרגיש עצמו יהודי צעיר יותר קרוב – מבחינה יהודית – לתקופת המקרא מאשר לעיירה בגולה", ועמד על המתח שבין המדינה לתפוצות בהקשר לספרי המקרא בכלל, ולקורותיו של אבי האומה בפרט.

בן-גוריון הבהיר כי הגולה "אינה תופעה שלאחר המקרא" כלל ועיקר: ההליכה הראשונה לגלות נזכרת כבר בספר בראשית, בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. זאת ועוד: התפוצה קדמה "להולדת העם והתנחלותו בארץ כנען", כפי שעולה מקורותיו של אברהם אבינו, שלא החלו כאן בארץ אלא "באור  כשדים ובחרן",  היינו – בעיראק  ובתורכיה  של ימינו.[3]

בן–גוריון העלה את ההשערה, שאברהם נמשך לצאת מחרן ולהגיע לארץ כנען משום שכאן, בארץ כנען, נבטו ניצנים ראשונים של אמונה באל עליון, כפי שעולה מדמותו של מַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם (בראשית יד). וגם תחנתו הראשונה של אברהם בארץ – העיר שכם – לא הייתה כנראה מקרית, שהרי בעיר זו "היה קיים מימים  קדומים מִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד 26)". ובעיר זו אף זכה אברהם לקבל את הבטחת הארץ לזרעו – מאורע שנודעה לו "משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית".[4]

בן-גוריון הזכיר לשומעיו כי העם היהודי היה "הראשון בכל העמים שכתב ספרי היסטוריה" – ובכל זאת לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרֶלִיגְיוֹזִי (=הקשור לאמונה הדתית) הנובע מן המאורעות המסופרים".[5] הוא ביקש אפוא להדגים את ההיסטוריוסופיה המקראית בסיפורי אברהם. שאינו רק "אבי האומה העברית – אלא גם דמות דיוקנה של האומה העברית מראשיתה עד היום הזה".[6]

בן-גוריון הגדיר נקודות מִמְשָׁק בין תולדותיו של אברהם אבינו לקורותיו של עם ישראל, ופירש את המאורעות בחיי אברהם כ"תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית": האמונה באל יחיד בורא העולם, ההתנחלות בארץ המובטחת והשיבה אליה, הגלות וסבלותיה, העקידה "של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים" במהלך תקופת הגלות. יתר על כן, אירועי מפתח בחיי אברהם משתקפים גם במציאות חיינו במדינת ישראל: חלוקת הארץ (בין אברהם ללוט), ההתגייסות והנכונות לפדיון שבויים (הצלת לוט), דבקות "בשלטון הצדק והחסד" (שלדאבון הלב נתרופפה בשנים האחרונות), והשמירה על ברית המילה "זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו אלה". קורותיו של אבי האומה הם אפוא המחשה ועדות לעיקרון של "מעשי אבות – סימן לבנים". ובכך ייחודו של אברהם כאבי האומה, שהרי "אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם", שהיה גם היחיד שזכה לכינוי "אוהב אלוהים" (ישעיהו מא 8; דברי הימים ב, כ 7).[7]

להלן כמה מובאות עיקריות  מהרצאתו של דוד בן-גוריון, מקצתן בדילוגים. ההדגשות – במקור. [8]

אברהם האמין באל אחד עוד לפני בואו ארצה כי על פי מצוות אלוהים יצא מחרן. בספר בראשית כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב 1 – 2), אבל לא נִתְפַּרְשָׁה הארץ שאליה נצטווה אברהם ללכת. אברהם הלך לארץ כנען ותחנתו הראשונה הייתה בשכם, ובשכם בנה מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב 7). מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באל עליון, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם היה כוהן לאל עליון ובירך את אברם באומרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19). בכינוי זה "אל עליון" השתמש גם אברהם בדַבְּרוֹ אחר כך אל מלך סדום: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 22) […], ומדברי מלכי-צדק שהיה כוהן לאל עליון, אשר בו האמין גם אברהם, יש להסיק שלפני בוא אברם כבר היה בארץ קהל מאמינים באל עליון, שכן אין להניח שמלכי-צדק היה כוהן לעצמו בלבד. אף ייתכן שעובדה זו – מציאות מאמינים באל עליון – היא-היא שמשכה את אברהם מארץ חרן לארץ כנען, שהייתה, בלי ספק, הרבה יותר דלה וענייה מחרן […] גם אין זה אולי מקרה, שתחנתו הראשונה של אברם בארץ הייתה בשכם, כי בעיר זו, כפי שאנו יודעים מספר יהושע, היה קיים מימים קדומים "מקדש ה'" (יהושע כד 26). גם יעקב בשובו עם נשותיו ובניו מחרן, אחרי פגישתו עם עשיו אחיו, בא לשכם, כפי שכתוב: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ… וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג 18 – 20).

המאורע הגדול שיש לו משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית היא הבטחת ארץ כנען לזרע אברהם ושרה. ומאורע זה נתרחש אף הוא בשכם, כפי שאנו קוראים בפרק יב (6 – 7): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם… וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" – ואז בנה אברהם מזבח לה' הנראה אליו. ואחר כך העתיק משם ההרה: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב 9).

מדוע התיישב אברהם דווקא בנגב? ברור שגם אז, כמו בימינו, היה הנגב השטח הריק והפחות מאוכלס בכל הארץ. בחלק הצפוני של ארץ כנען, בחברון ובשכם, היו אברהם ויעקב צריכים לרכוש בכסף מלא חלקת שדה: אברהם – את "שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה", בארבע מאות שקל כסף (בראשית כג 16 – 17) ויעקב – "אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג 19).

[…]

עכשיו בא אחד המאורעות הגדולים המגלים [את][9] גבורתו וגודל נפשו של אברהם: גיוסם של כל חניכי אברם – 318 איש במספר, בימים ההם היה זה נחשב לכוח אדיר – להציל את בן אחיו לוט שנשבה על-ידי כדרלעומר ושלושת בעלי בריתו […] אברהם היה אסטרטגוס (=אַסְטְרָטֶג) מצוין, ובחר לו הזמן המתאים ביותר  לתקוף – בלילה, כשהאויב היה עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימינו העדיף קרבות  לילה […]

כשאמר מלך סדום לאברם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", אמר לו אברם: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (שם יד 21 – 23). אברהם יצא למלחמה להציל שבויים ולא לבוז בז (=לבזוז ביזה, לקחת שלל).

אחרי זה באה בשורת הגלות הראשונה – שנאמרה בברית בין הבתרים. אלוהים אמר לאברם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו 13 – 16). כבר המפרשים הקדמונים התקשו בפירוש פסוקים אלה, וביניהם רש"י, רמב"ן, אבן-עזרא ועוד […] אולם בירור זה אינו שייך לפרשת אברהם […] כאן חשוב לציין כי לפי המסורת של המקרא הובטחה הארץ לעם העברי עוד בימי אברהם. וההבטחה חלה על צאצאי אברהם ושרה ולא על צאצאי אברהם מנשים אחרות.

הדבר שבא בעקבות ההבטחה הוא ברית-המילה שנכרתה בין אלוהים ובין אברהם וכל זרעו, והיא קיימת בעם היהודי עד היום הזה […] ונדמה לי ששום דבר לא נתקיים בהתמדה במשך כל הדורות ובכל תפוצות ישראל עד ימינו אלה – כברית זו. דבר הברית בין אלוהים ובני ישראל הוא אחד הקווים המקוריים של התפיסה המקראית על יחסי האל לעמו. אלוהים אינו רק מטיל משפטיו וחוקיו על ישראל כאדון העולם, אלא כורת ברית עמו כאילו היו שני צדדים שווים […]

[…] אחד המעשים הנעלים ביותר בחיי אברהם ואחד הסיפורים המופלאים בספרות העולמית – כשהאלוהים מגלה לאברהם: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ואומר לו כי יש בדעתו להשחיתן – פנה אברהם לה' בטענה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" והוא מסיים בדברים הנועזים והנאצלים: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח 20 – 25). רגש הצדק הזה המדבר מגרונו של אברהם ועוז רוחו להתדיין באומץ לב לפני בוראו הוא אחד המומנטים הנעלים ביותר במקרא. זוהי הדוגמה היחידה, כמדומני, שאדם דורש בעוז צדק מאלוהיו, ואברהם לא חשש להיות טרדן וחזר על טענתו חמש פעמים בגרסאות שונות […]  ואלוהים נענה לו בכל פעם.

גדלות עמידתו התקיפה, העקשנית והנועזת של אברהם בפני אלוהים בדורשו משפט צדק וחסד היא בכך, שלא ביקש רק להציל חמישים או עשרה צדיקים, אלא תבע לשאת לכל סדום למען מספר הצדיקים הנמצאים בתוכה. וגדלות זו מתבלטת עוד יותר לאור הפרק הגדול שבא אחרי הסנגוריה על סדום –  פרק עקידת יצחק, המספר על מסירותו ללא גבול של אברהם לִדְבַר אלוהים ונכונותו להעלות לעולה על פי דבר ה' את בנו יחידו, בן הזקונים שילדה לו שרה. זהו אחד הפרקים הנשגבים והתמוהים ביותר בתורה […]

אם אנו סוקרים כל המאורעות האלה בחיי אברהם […] אנו מוצאים בהם תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית במשך כל אלפי השנים שעברו מאז. האמונה בבורא עולם, אל אחד ויחיד, המְנַהֵג עולמו בצדק ובחסד; התנחלות העם העברי בארץ היעודה; גלות העם וסבלו בנכר; והעקידה של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים לאורך כל תקופת הגלות. רצונכם יש בהם גם רמז לחלוקת הארץ, כפי שנעשה הדבר בין אברהם ובין לוט; הנכונות לפדיון שבויים בהצלת לוט; כושר מלחמתי ואסטרטגי בהצלת השבויים; ברית המילה המקוימת בישראל זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו  אלה; ואדיקות בשלטון הצדק והחסד […] ועל כך אמרו חכמינו: מעשי אבות סימן לבנים. אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם.

ולבסוף יש לציין, שגם בנביאים ובכתובים מזכירים את שמו של אברהם כ"אוהב אלוהים": בישעיהו (מא 8) נאמר "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", ובדברי הימים ב (כ 7) אומר המלך יהושפט: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם." אברהם אבינו הוא היחיד בכל אישי התנ"ך שהוכתר בתואר הכבוד של אוהב אלוהים.

 

אברהם, תחריט עץ, מעשה ידי אפרים משה ליליין /באדיבות ויקיפדיה

הערות שוליים

[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס העשירי לתנ"ך, תשכ"ב – 1962. בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ 94 – 103. 

[2] בפתח דבריו ציין בן-גוריון את "ההתרחבות המתמדת של חוגי לומדי התנ"ך בארץ" והגדיר אותה כ"אחד הגילויים המרנינים והבולטים ביותר של שיבתנו אל עצמנו". במהלך אותו עשור הייתה עדנה ללימודי התנ"ך בישראל, בזכות מפעליה של החברה לחקר המקרא בישראל ובהשראת בן-גוריון וחוג התנ"ך שקיים בביתו. באותן שנים גם השתתפו אלפי מנויים במפעל "הגיליונות" של פרופ' נחמה ליבוביץ – הוראת התורה ומפרשיה באמצעות "גיליונות לעיון בפרשת השבוע", ושידורי הרדיו הגישו פרקי תנ"ך ופרשנות תנ"ך בעידן שבו היה הרדיו אמצעי התקשורת האלקטרוני היחיד בארץ.

[3] דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, עמ' 94 – 95.

[4] שם, עמ' 98.

[5] שם, עמ' 97 – 98.

[6] שם, עמ' 98.

[7] שם, עמ' 102  – 103.

[8] שם,  עמ' 98  – 103.

[9] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

 

 

0

דוד בן-גוריון: על ספר דברים [1] / מתיה קם

Posted by admin on 04/10/2019 in כללי |

פתיחה / סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה / ייחודו של ספר דברים / עם  סגולה  – האומנם? 

ספר דברים הוא כידוע הספר החמישי והאחרון של ספרי התורה. בו עצמו הוא נקרא בשם "מִשְׁנֵה תורה" (יז 18)[2] […] כי רובו של הספר הוא מעין חזרה על רבים מהסיפורים והחוקים שנאמרו בספרי שמות, ויקרא, במדבר – לפעמים חזרה מילולית או בשינויי נוסח קלים, ולפעמים גם בשינויים רבי-משמעות. אולם לספר זה יש דמות עצמאית בעלת כִּיווּן מוסרי ונבואי מובלט […]

 

סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה

ביקורת המקרא מבית מדרשו של ולהויזן[3] מניחה כידוע שהאמונה היהודית עד הופעת נביאי הכתב לא הייתה האמונה באל אחד, מה שקוראים בשם מונותיאיסם בלעז, אלא מוֹנוֹלַטֶריה, כלומר עבודת אֵל אחד, אֵל לאומי, בלי שלילת קיומם של אלים אחרים, אֵלֵי עמים שכנים. האל היהודי, לפי בית מדרשו של ולהויזן, לא היה אל יחיד, האחד לעולם כולו, אלא אל יחיד לישראל בלבד, ולכן בית מדרש זה מְאַחֵר [את][4] התהוותה של תורת משה, המיוסדת על האמונה באל אחד ויחיד שאין עוד מלבדו – לתקופה מאוחרת יותר, לתקופת נביאי הכתב, שהופיעו בימי עוזיהו מלך יהודה, וירבעם השני מלך ישראל, במאה השמינית לפני הספירה הנוצרית.

 

פרופ' קויפמן ז"ל,[5] בספרו הגדול "תולדות האמונה הישראלית", שלצערנו לא נסתיים כולו, ערער תורה זו של ולהויזן עד היסוד, אבל גם הוא מכיר שחמשת ספרי התורה, אם כי מקורם עתיק, מימי האבות ומימי משה – צורתם המנוסחת והקבועה כפי שהיא בידינו היום, נתגבשה במשך דורות על יסוד מגילות עתיקות שעברו מדור לדור. גם כמה מחכמי התלמוד היו סבורים שהתורה מגילה-מגילה ניתנה, כפי שאמר רבי יוחנן משום (=בשם) רבי בניה[6] במסכת גיטין (דף ס'), ויש לכך רְאָיָה מספר התורה עצמו. בדברים (ג 14) מסופר בשם משה: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה." כיבוש עוג מלך הבשן נעשה בסוף ימיו של משה, קרוב לפני מותו, ולכן המילים "עד היום הזה" נאמרו בלי ספק בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ויש כמה פסוקים כאלה בשאר ספרי התורה. ונראים דברי פרופ' קויפמן, שיש להבחין בין סִפְרוּת התורה שהיא קדומה, וכדברי רבי יוחנן ניתנה מגילות-מגילות, ובין סִפְרֵי התורה שנתגבשו במשך הזמן, החל בימי נביאי הכתב ואחריהם, ואין ספק שארבעת הספרים, מבראשית עד במדבר, קדמו בתוכנם הסיפורי והמִצְוָותִי לספר דברים. גם ספר דברים לא הופיע כולו בבת אחת כפי שהוא בידינו היום, אלא יש לראות בו [את] הספר המגובש הראשון שנמצא בבית המקדש על-ידי חלקיהו, בימי המלך יאשיהו (מלכים ב, כב 8)[7] במאה השביעית לפני הספירה. וגילוי ספר זה והבאתו למלך גרמו לרפורמה היסודית שנעשתה בימי יאשיהו: עקירת כל שרידי האלילות, ביעור הבמות המפוזרות, וריכוז הפולחן לאלוהים חיים במקום אחד בלבד – בבית המקדש בירושלים, כמסופר בפרק כג של ספר מלכים ב. אז גם ציווה "הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב, כג 21 – 23). "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה'" (מלכים ב, כג 24).

 

[…] בהסרת הבמות מחוץ לבית המקדש התחיל כבר המלך חזקיהו (שמלך בשנים 720 – 690 לפני הספירה),[8] ואין ספק שתורת אחדות הפולחן כבר הייתה נודעת גם בימיו, מאחת המגילות שמהן הורכב ספר דברים, כי קשה להעלות על הדעת שספר דברים נכתב כולו בימי יאשיהו, נינו של חזקיהו, משום שספר חדש, בלי מסורת מושרשת בעם, לא היה עושה רושם מהפכני כפי שעשתה מציאת ספר התורה במקדש, כפי שטוען בצדק פרופ' קויפמן, וכמה מגילות של ספר דברים כבר היו ידועות בימי חזקיהו, ועל פיהן  פעל מלך זה […] ספר התורה שנתגלה בימי יאשיהו  הוסיף לפעול בעם כתורת אלוהים, ובשיבת ציון, בימי עזרא[9] ונחמיה,[10] כשנתחדש בניין המקדש, לא הוקמו עוד בארץ כל במות, והפולחן האלוהי התרכז בירושלים.

[…]

כאמור, מבחין פרופ' קויפמן בין סִפְרוּת התורה ובין סִפְרֵי התורה. ספרות התורה הייתה קיימת מימים קדומים. החומר העתיק ביותר נשתמר במגילות […]  לדעתו התחילה ההתגבשות מהקָצֶה השני של המגילות – מהחומר שרוכז ונוסח בספר דברים, ספר התורה הראשון שהתגלה בימי יאשיהו, אף על פי שגם ספר זה מקורו היה קדום הרבה יותר, אם כי צעיר מארבעת הספרים הראשונים, אשר נתגבשו בצורתם הסופית, הנמצאת עכשיו בידינו, לאחר ספר דברים. זוהי השערה המתקבלת על הדעת, אם גם אין לקבלה כוודאות גמורה […]

 

אין בדעתי להכריע כאן בדְבָרַי על זְמַנֵי הופעת ספרי התורה – מגילות-מגילות או שלמים וחתומים. המאמין במסורת המקובלת אינו זקוק לשום רְאָיָה. אבל לכל הדעות ספר דברים כמו שהוא בימינו קיים כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, והתהלך אתנו כל השנים האלה, והשאיר בלי ספק עקבות עמוקים בחיי עמנו וברוחו. ועל סגולותיו של ספר זה אייחד מעכשיו את הדיבור בקיצור.

 

ייחודו של ספר דברים

כאמור, ספר דברים אינו אלא מִשְׁנֵה תורה, כלומר הוא חוזר על סיפורים ומאורעות מיציאת מצרים, קבלת התורה, הנדודים במדבר ועד כיבוש ארצות האמורי – סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן בעבר הירדן. הוא חוזר על הרבה מצוות, חוקים ומשפטים, אבל הוא מצטיין בהדגשה יתירה של אחדות הבורא ואהבתו, מניעת עוול ואהבת הצדק והשלום, עזרה לעני, לגֵר, ליתום, לאלמנה, והיות עם ישראל עם סגולה ועם נבחר. [11]

 

בספר זה נאמר הפסוק הנערץ ביותר באמונת ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו 4) ואחריו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו 5). אף באחד מספרי התורה לא מודגשת במידה כזו החובה לאהוב את ה' כפי שאנו מוצאים בספר דברים. פסוק זה חוזר גם בפרק י (12): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ושוב נאמר: "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יא 13), ובאותו הפרק גם בפסוק 1: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" […]

 

בשום מקום בתורה אין שלילת ההגשמה של אלוהים גדולה מזו של פסוקים 15 – 19 בפרק ד של דברים – שלילת כל תמונה, פסל, תבנית של אדם, בהמה, ציפור, דגה, שמש, ירח, כוכבים וצבא שמים, כל מה ששימש אז בארצות השכנות כדמות אֵלִים. ודבר יְחִידוּתוֹ של אלוהים חוזר במקום אחר בקיצור נמרץ: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).

תמצית המצוות בספר התורה – "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים", כלשון התורה, או עשרת הדיברות כפי שאנחנו רגילים לקרוא להם – שניתנו בהר סיני בספר שמות, חוזרת בספר דברים (ה 6 – 18). רוב הדברים נִשְׁנִים בספר דברים מילה במילה או בשינויים קלים שאינם משנים [את] תוכן הדיבר. אולם במצווה אחת שונה הנוסח בספר דברים מבחינה יסודית מזה שבספר שמות, וזו מִצְוַות השבת, שעליה נאמר בתלמוד שהיא "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" (ירושלמי, ברכות, א)[12] […] וכאן בא נימוק אחר לגמרי: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם,  וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה 13 – 14). הנימוק לשבת כאן הוא חברתי-אנושי, וקשור בזכר היות בני ישראל עבדים בארץ מצרים […][13] הדאגה לעבד ולאָמָה חוזרת בספר דברים כמה פעמים […] – ובכל פעם באה התוספת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".

[…]

השפעת הנבואה התובעת צדק בולטת בספר דברים יותר מבכל ספרי התורה. רק בפרק יט ב[ספר] ויקרא – אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ"ך – נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט 15), ושוב: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא יט 36). לעומת זאת חוזרת התביעה לצדק בספר דברים בצורות שונות כמה וכמה פעמים: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים א 16), "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ד 8); […] "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים… צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז 18 – 20); […]

וכשם שספר דברים מְצַוֶוה על צדק, כך הוא מצווה על מניעת ניצול: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד 14 – 15).

[…]

 

ספר דברים היה הראשון שהכריז את העיקרון כי אין בני המשפחה אחראים לפשע קרובם:

"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד 16) […] רעיון פשוט זה, המקובל בזמננו בין כל עמי תרבות, שרק הפושע אחראי למעשיו ולא קרוביו, היה יוצא דופן ורעיון מהפכני כשהוא נשמע לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה בארצנו. ואל ייפלא הדבר שאחד הרעיונות המרכזיים של ספר דברים היה – היות עם ישראל עם קדוש ועם סגולה.

 

עוד בספר שמות סוּפַּר כי אלוהים ציווה את משה להגיד לבני ישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 5 – 6). בספר דברים נאמר דבר זה ביתר תוקף והחלטיות: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה … מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז 6 – 7). ושוב הוא חוזר על כך בפרק יד (1 – 2): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם…  כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". והוא חוזר על כך בסיום דברי משה בפרק כו (18 – 19): "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".

[…]

 

עוד דבר אחד יש בספר דברים שאין כמותו בשאר ספרי התורה: חזון קיבוץ גלויות: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 3 – 5).

 

עם  סגולה  – האומנם?

פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על הייעוד השוביניסטי כביכול של עם ישראל להיותו עם סגולה. לא קשה למצוא בדברי נביאנו, הגדולים שבהם, הטוענים כי עם ישראל הוא "גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". אלה הם דברי ישעיהו (א 4), וירמיהו אומר: "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ד 22). והושע קובל : "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ,  וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד 1 – 2). ועמוס מַרְעִים: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ" (ב 6 – 7). ומיכה מקונן: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם […] וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ, וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (ב 1 – 2).

ודווקא דברים מרים וקשים אלה בפי הנביאים על בני ישראל, שהעם שמר עליהם מאות ואלפי שנה, מוכיחים גדלותו המוסרית של עם זה, ולכן אמר ישעיהו השני […] על עם "חוטא וכבד עוון" זה דברים גאים אלה: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב 6), ומי שמכיר [את] ההיסטוריה היהודית מוכרח להודות שאין אלה דברים ריקים, כי היסטוריה זו היא אחת המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים.

 

פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על אלה המוסיפים לדגול בהבטחת משה רבנו להיותנו עם סגולה ובייעוד של ישעיהו להיותנו אור לגויים.[14]  ודאי שאסור להתעלם מהצללים המרובים המתגלים בחיינו פה ושם – הוללות, ציניות, צביעות, מעילות, תככים ומרמה – אבל אין בכל אלה כדי להאפיל על המאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל, מאותם הגילויים המרנינים שאין כמעט דוגמתם בארץ אחרת: תאי חברה חדשים בהתיישבות העובדת, המגשימים שאיפות גדולי החוזים החברתיים בימי קדם ובימינו; האופי החלוצי של צבאנו היחיד במינו; העלאה תרבותית, כלכלית וחברתית של מאות אלפים עולים שהיו שקועים בארצות גלותם הירודות בעוני ובבערות; ניצנים ראשונים של הפרחת השממה ויישוב המדבר; עזרה יעילה ומבורכת שישראל הקטנה מושיטה לעמים חדשים ביבשות מתעוררות. […]

החוג לתנ"ך בבית דוד בן-גוריון באדיבות: כהן פריץ, ויקיפדיה

הערות שוליים

[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס ה-י"ג לתנ"ך, ביום כח באדר ב, תשכ"ה – 1 באפריל 1965.

בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 183 – 192. ההדגשות – במקור.

[2] "מִשְׁנֶה" בלשון המקרא פירושו "כפול", מלשון – "שניים".

[3] יוליוס וֶלְהָאוּזֵן (1844 – 1918) היה חוקר מקרא ותאולוג פרוטסטנטי גרמני שנמנה עם האסכולה של ביקורת המקרא. פרופ' יחזקאל קויפמן היה אחד המתנגדים הבולטים לשיטתו של  ולהאוזן, והוא אף ערער עליה בספרו "תולדות האמונה הישראלית". גם הרב פרופ' דוד צבי הופמן יצא נגד שיטתו של ולהאוזן בספרו "ראיות מכריעות נגד ולהאוזן".

[4] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

[5] יחזקאל קויפמן (1889 – 1963) חוקר מקרא וחתן פרס ישראל במדעי היהדות (תשי"ח – 1958). שימש כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל: בשנת תרצ"ג – 1953 ובשנת תשט"ז – 1956 (על ספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית").

[6] במקור – רבי בנאה: אמר ר' יוחנן מִשׁוּם (=בשם) רבי בנאה: תורה – מגילה-מגילה ניתנה, שנאמר (תהלים מ 8): "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי".

[7] "וַיּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ." יאשיהו מלך יהודה היה בנם של אמון וידידיה. הוא עלה לשלטון בגיל שמונה ומלך על יהודה 31 שנה. מכל מלכי בית דויד שלאחר התפלגות הממלכה נחשב יאשיהו לראוי ביותר. עליו נאמר: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מלכים ב, כג 25).

[8] חזקיהו בן אחז שעלה על כס המלכות בגיל 25 ומלך ביהודה 29 שנה. יש המאחרים את שנות שלטונו (727 – 698 לפני הספירה). עליו נאמר כי עשה "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו" (מלכים ב, יח 3).

[9] עזרא בן שְׂרָיָה הכוהן, "סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה" (עזרא ז 6), עלה מבבל בראש גל העלייה השני של שיבת ציון, במאה ה-5 לפני הספירה. על עלייתו ופעולותיו של עזרא מסופר בספר עזרא (פרקים ז-י) ובספר נחמיה (פרק ח).

[10] נחמיה בן חכליה היה שר (יהודי) בחצרו של מלך פרס במאה ה-5 לפני הספירה. המלך מינה אותו למושל ירושלים, ובעקבות המינוי עלה נחמיה לירושלים בשנת 445 – 444 לפני הספירה (אחרי עליית עזרא).

[11] מתברר שגם בימינו אלה, בתחילת המאה ה-21, רוב הישראלים אכן דבקים ברעיון של עם סגולה: סקר של מרכז גוטמן שנערך עבור קרן אבי חי מגלה כי בשנת תשס"ט – 2009, 70% מן היהודים הישראלים האמינו ("מאמין בלב שלם" או "מאמין אך לפעמים מפקפק") כי "העם היהודי הוא עם נבחר מכל העמים" (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ'  18).

[12] במקורות חז"ל מוסב הביטוי "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" על מצוות רבות, ובהן: ברית מילה, צדקה, ציצית, ישיבת ארץ ישראל, שבת. הציטוט המדויק ממסכת ברכות: "זו מצוות שבת, שהיא שקולה כנגד מצוותיה של תורה" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה ה).

[13] במאמרו מזכיר בן-גוריון גם את הפסוק המקביל מספר שמות (כג 12): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר."

[14] לעיל – הערה 11 .

 

0

דוד בן-גוריון על ספר יונה / מתיה קם

Posted by admin on 27/09/2019 in כללי |

 

ספר יונה הוא ההפטרה שנוהגים לקרוא בבית הכנסת בעיצומו של יום הכיפורים, לפני תפילת מנחה.[1]
ספר יונה מציג את רחמי ה' על כל נברא – אדם ובהמה כאחד – ולפיכך משמש ביטוי נאמן לאופיים המיוחד של הימים הנוראים: שלא כמו החגים האחרים, אין הימים הנוראים מוֹעֲדִים לאומיים אלא ימי דין קבועים לאדם ולעולם – לכל בָּאֵי עולם וגם למדינות.[2] יש בהם היבט כלל-אנושי ואוניברסלי לצד היבט פַּרְטִיקוּלָרִי ובין-אישי. ויש בהם התייצבות של הפרט ושל הציבור – כמעשה אנשי נִינְוֵה ויונה במעי הדג – בתפילה ובתשובה, בציפייה לחסד ולרחמים ולמחילה.

וכך כתב דוד בן-גוריון על ספר יונה ועל צלם אלוהים שבאדם, בכל אדם:
ספר שלם בתנ"ך, יונה, מוקדש לרעיון, שרחמי ה' נתונים במידה שווה לכל העמים, לעמים האליליים כמו לעם ישראל. כאשר הנביא מתרעם על אלוהיו, למה חנן [את] [3] העיר נִינְוֵה, אמר לו אלוהים:
"אַתָּה חַסְתָּ עַל הַקִּיקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא עָמַלְתָּ בּוֹ וְלֹא גִדַּלְתּוֹ, שֶׁבִּן לַיְלָה הָיָה וּבִן לַיְלָה אָבָד.וַאֲנִי לֹא אָחוּס עַל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה, אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם,אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה?!" (יונה ד 10 – 11)
[…]
אדיקות העם היהודי בעליונות הרוח הייתה קשורה באמונתו ביקר האדם. האדם […] נברא בצלם אלוהים. לא ייתכן ביטוי יותר עמוק, נעלה ונוקב לגדלותו, לערכו וליקרו של האדם מביטוי זה. מושג האלוהים ביהדות מסמל תכלית הטוב, היופי, הצדק והאמת. וחיי אדם בעיני העם היהודי היו יקרים וקדושים. בני אדם שנבראו בצלם אלוהים הם שווי-זכויות […] הצֶלֶם מחייב. ואין פלא שחכמי עם זה העמידו [את] התורה על כלל אחד גדול: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אהבה לָרֵעַ אינה חלה על האזרח היהודי בלבד: "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט 34). כבר בתקופה קדומה שלטה ביהדות תפיסה אוניברסלית, כל-אנושית, והדי תפיסה זו מגיעים אלינו מתפילת שלמה המלך בחנוכת בית המקדש. לאחר שהמלך התפלל על עמו, הוסיף תפילה כל-אנושית: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ… וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי" (מלכים א, ח 41 – 43)".

התמונה: באדיבות ויקיפדיה

 

הערות שוליים:

* דוד בן-גוריון, ייחוד וייעוד, בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 27 – 28. "מתוך הרצאה על חינוך הצבא והעם לפני הפיקוד הגבוה של צבא-הגנה-לישראל", שנות ה-50 של המאה העשרים (כנראה).

  1. מִנְחָה = שי, מתנה – וכן: קרבן מן הצומח שנהגו להקריב בבית המקדש. תפילת מִנְחָה נקראת על שם מנחת התמיד, שנהגו להקריב בבית המקדש כל יום בין הערביים. תפילת מנחה נקבעה לאמצע היום, לפרק הזמן הנקרא "בין הערביים", שבו השמש מתחילה לנטות כלפי מערב.
  2. וכך נאמר בתפילת "וּנְתַנֶה תוֹקֶף" שנוהגים לומר בבית הכנסת בימים הנוראים: "וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת. וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא. וְחוֹתַם יַד כָּל אָדָם בּוֹ […] וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ […] בְּראשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן. וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן. כַּמָּה יַעַבְרוּן. וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶה. וּמִי יָמוּת. מִי בְקִצּוֹ. וּמִי לֹא בְקִצּוֹ. מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ. מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה. מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא. מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה […]". ובתפילת מוסף של ראש השנה נאמר: "וְעַל הַמְּדִינוֹת בּוֹ יֵאָמֵר אֵיזוֹ לַחֶרֶב, וְאֵיזוֹ לַשָּׁלוֹם, אֵיזוֹ לָרָעָב, וְאֵיזוֹ לַשּׂבַע, וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לַחַיִּים וְלַמָּוֶת […]".
  3. דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).

 

0

דוד בן-גוריון: עם סגולה ייעוד וגאולה / מתיה קם

Posted by admin on 26/09/2019 in כללי |

"שני מוטיבים מרכזיים שהם אחד עוברים כחוט השני בכל ההיסטוריה ובכל הספרות שלנו: מוטיב הגאולה ומוטיב עם־סגולה, תקוות עתיד לאומית וייעוד אנושי אוניברסאלי", קבע דוד בן־גוריון. לחזון הגאולה היה תמיד "תוכן־מִשְנֶה" וייעוד כפול: "להיות שוב עם חורין במולדת היעודה ולהיות באותו זמן עם סגולה, המייסד עיר הצדק ובונה ציון במשפט". שני מוטיבים אלו "כשהם צמודים זה לזה, חוזרים ונשנים כמעט בכל ספרי התנ"ך ובספרות החיצונית, במשנה ובמדרש, בתפילה ובשירה העברית", ולפיכך על שניהם "הושתת הרעיון הציוני המודרני, שאינו אלא גלגול חדש של רעיון הגאולה העתיק"[1]. לחזון זה "יש תכלית, אבל אין לו תכלה [=סוף]. זהו 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה'. כל מה שמתקרבים אליו, הוא מתרחק; כי נפתחים אופקים מורחבים […] מתגלים שיאים חדשים […] וכל עלייה אינה אלא שלב לעלייה נוספת. והחתירה לקראת החזון לא תיפסק לעולם"[2].

ייחוד לאומי וייעוד אוניברסלי

"העם היהודי הוא היחיד בעולם המתהלך על הבמה ההיסטורית – בבדידות מוחלטת", ציין בן־גוריון. תו היכר זה היה לדידו עובדת יסוד הממלאת "תפקיד מכריע בחיינו ובגורלנו". במקפצת הזמן דילג בן־גוריון שלושת אלפים שנה לאחור, אל קריאתו של דויד המלך – "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א יז, כא), והעריך כי "מאז ועד היום הזה" תוקפה של קביעה זו רק "נתחזק ונתרבה"[3]. "אין כישראל גוי אחד בארץ" – ועם זאת "אין עם יותר אוניברסלי מעם ישראל", האמין בן־גוריון. שהרי לצד הערכים הלאומיים הייחודיים ש"אולי אינם מייחדים שום עם אחר" – היה עם ישראל משחר קיומו מעורה "באנושות כולה", בשורשיו "הנפשיים והמוסריים", והנבואה בישראל "הייתה לאומית, כלל־אנושית וקוסמית" בעת ובעונה אחת. זאת ועוד: "נביא הכתב הראשון, עמוס מתקוע, נשא דברו על כל העמים אשר סביבו – ארם, פלשת, צור, אדום, עמון, מואב, יהודה וישראל, וזעמו נשפך גם על מואסי ה' וגם על המוכרים בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים. ומהנביאים למדנו שלא תיתכן גאולה לאומית בלי צדק חברתי"[4].  בן־גוריון חזר והדגיש כי הקביעה שלא ככל הגויים בית ישראל "איננה דוֹגמה דתית או מוסרית, אלא הכרח היסטורי או גזירת הגורל"[5]  יש בה, כאמור, הרבה בדידות קשה, אך אין בה זכויות־יתר על עמים אחרים. הגדרתו של עם ישראל כעם סגולה נגזרת מייחודו הרוחני והמוסרי, והיא מחייבת ומאתגרת, אך אין לה כל קשר לעליונות שלטונית: "נביאי ישראל לא בישרו מעולם שלטון ישראל על העולם, אם כי האמינו בייעודו, בייחודו ובעליונות הרוחנית של ישראל ותבעו ממנו להיות עם סגולה, והתנבאו שכל שאר העמים ילמדו מדרכיו וילכו באורחותיו" – בבחינת דגם רוחני, ערכי ומוסרי לאנושות כולה[6]. גם הביטוי "עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם" מתייחס לייחודו של עם ישראל כ"עַם קָדֹשׁ" שתפקידו לשמור על מצוות ה' (דברים כו, יז–יט). זה ביטוי "לעליונות דתית ומוסרית" – ולא "לעליונות מדינית או צבאית"[7]. ישעיהו הנביא האמין אף הוא "בייעוד הגדול של עמו ואמר בשם אלוהיו: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב, ו)[8].

העם שבחר – והעם הנבחר

לתפיסתו של בן־גוריון, המסד של רעיון הבחירה היה דווקא בחירת עם ישראל באלוהיו ולא בחירת האל בעם ישראל: "העם היהודי היה זה שבחר באלוהים כי היה הראשון בכל עמי עולם שהכיר אך ורק באל אחד ויחיד". עדות לכך מצא בהכרזתו של משה רבנו, "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד), שעליה חוזר כל יהודי "בתפילתו יום יום"[9]. במכתב לנשיא צרפת שארל דה־גול התייחס בן־גוריון למושג "עם בחירה" וציטט את דברי משה רבנו לעם ישראל: ""אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ [=בחרת] הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים… וַה' הֶאֱמִירְךָ [=בחר בך] הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה" (דברים כו, יז–יח). ובן־גוריון המשיך וביאר לנשיא הצרפתי: "העם היהודי היה העם הראשון בעולם […] שהכיר באל אחד, יחיד ומיוחד, ועל־ידי כך נעשה עם־סגולה, עם נבחר". להוכחת טיעונו נסמך על דברי יהושע לעם:  "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ. וַיֹּאמְרוּ: עֵדִים" (יהושע כד, כב). וליתר תוקף הוסיף בן־גוריון גם את מדרש חז"ל והסביר:[10] "אלוהים חיזר אחרי כל העמים שיקבלו תורתו, וכשאלה לא רצו, פנה לישראל, והם אמרו 'נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע'. מכאן ברור שלא אלוהים, לפי אמונתנו, בחר בישראל, אלא ישראל בחר באלוהים". ובחירה זו של עם ישראל באלוהיו היא "עובדה היסטורית הידועה לכל נוצרי ולכל מוסלמי בעולם. יווני אינו צריך להתבייש שעמו לפני 24–26 מאות שנה הקדים את כל שאר העמים בגילוי אמיתות מדעיות ופילוסופיות. גם אנו – לא". ובתגובה להאשמותיו של נשיא צרפת כתב בן־גוריון: "אין אנו עם 'שתלטן'". אמנם במשך כל הדורות האמין עם ישראל "בחזון נביאינו", אבל הייתה זו "אמונה לוהטת" בחזון הגאולה והשלום "של נביאינו" – ולא "אמביציה לוהטת וכובשנית". בן־גוריון פסק בנחרצות, כי "מגיע לעם היהודי – מה שמגיע לכל עם קטן או גדול. אנו רואים עצמנו שווי־זכויות בַּכּוֹל וגם שווי־חובות בַּכּוֹל. לא פחות ולא יותר"[11].

עם סגולה?

למרות אמונתו העמוקה בייחודו הסגולי של עם ישראל הודה בן־גוריון כי "העם בישראל ודאי שאינו יכול להתברך בלבו כי הנהו עם־סגולה". הוא אף צלף במדינה וביושביה כשקבע, כי "אנו רחוקים מרחק רב" מדמות המדינה "שהתווינו כמחוז־חפצנו ההיסטורי", וכמוכיח בשער העלה ספק, "אם היינו אי־פעם עם־סגולה"[12]. מתוך הבנה שהרעיון של עם־סגולה הוא ייעוד וקריאת כיוון ולא השתקפות של מציאות היסטורית, דבק בן־גוריון בחזון הנביאים על עם־סגולה, שהרי "לא הקיים בשעה זו אלא חזון העתיד" הוא שידריך ויהיה מקור ההשראה "בימים יבואו". בן־גוריון האמין בכל לבו כי "יש לאֵל ידינו לעצב במולדת אומה עברית שתהא דוגמה ומופת לעמים חדשים ועתיקים", שיתבססו "על תורת הנביאים, תורת הצדק והחסד והשלום". "הייעוד ההיסטורי של ישראל" מחייב את מדינת ישראל ל"דבקות מִשְנֶה בחזון הנביאים, להיות לעם סגולה ולאור גויים". לשם כך על המדינה לצקת "דפוסי חברה חדשים מושתתים על אחווה, שותפות ועזרה הדדית", ולעשות זאת "מתוך עירוי כל הכוחות הגנוזים בעם". שהרי "החזון הוא סוד קיומנו, סוד תקומתנו", כי "'בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם'" (משלי כט, כח). ועוד העיר בן־גוריון כי הנביאים הכירו שגם האנושות "לא תתקיים – אלא בשלוט השלום בין העמים והארץ תמלא דעה את ה'"[13].

חדר השינה של דוד בן-גוריון בצריף, בקיבוץ שדה בוקר (באדיבות: חנן אפשטיין, ויקיפדיה)

 

הערות שוליים

[1] דוד בן־גוריון, ״מדינה למופת – מטרה ואמצעי [תשי"ד]״, בתוך: חזון ודרך, ה, עם עובד, תל אביב תשי"ח, עמ' 78.

[2] דוד בן־גוריון, ״נצח ישראל [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עיינות, תל אביב תשכ"ד, עמ' 176.

[3] דוד בן־גוריון, "בעיות חוץ וביטחון – הרצאה בסגל הפיקוד הגבוה [תשי"ג]", בתוך: חזון ודרך, ד, עם עובד, תל אביב תשי"ז, עמ' 198–199.

[4] דוד בן־גוריון, ״חינוך ממלכתי ודגל [תשי"ג]״, בתוך: חזון ודרך, ד, עמ' 228–229 .

[5] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 223.

[6] על־פי ישעיהו ב, ג: "וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו". דוד בן־גוריון, שם, עמ' 210.

[7] דוד בן־גוריון, ״עם סגולה״, בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 94.

[8] דוד בן־גוריון, ״ישראל והתפוצה [תשי"ז]״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 211.

[9] דוד בן־גוריון, במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן־גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון תשמ"ח, עמ' 82.

[10] מכילתא דרבי ישמעאל, יתרו, פרשה ה; ספרי דברים, וזאת הברכה, פסקה שמג.

[11] דוד בן־גוריון, "בעקבות ששת הימים – מכתב אל דה־גול", בתוך: מדינת ישראל המחודשת, ב, עם עובד, תל אביב תשכ"ט, עמ' 847–850.

[12] דוד בן־גוריון, "עם סגולה [תשט"ו]", בתוך: חזון ודרך, ה, עמ' 92–93.

[13] על-פי ישעיהו יא, ט: "כִּֽי מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת ה'". דוד בן־גוריון, ״מבצע דורנו ומשימתו״, בתוך: נצח ישראל, עמ' 448, 454.

 

0

מצרים לא סלחה, הטייס שערק, הוצא להורג בקהיר

Posted by admin on 27/06/2017 in כללי |

מחמוד עבאס חילמי, היה טייס בחיל האוויר המצרי שערק לישראל ב- 19 בינואר 1964. סיפורו של חילמי הופיע בידיעות בעיתוני התקופה השונים, והתפרס על פני השנים 1966-1964. את חלקן אנו מביאים להלן.

באתר חיל האוויר, מסופר על עריקתו של חילמי, אך בטעות מסופר שם כי הוא נרצח בארגנטינה.

מחמוד עבאס חילמי בוויקיפדיה העברית.

 

 

 

 

 

0

פיחות מטבע, מול אבטחת יכולת פירעון האשראי הממשלתי.

Posted by admin on 11/06/2017 in כללי |

בשנות החמישים המוקדמות לקיומה של המדינה, התעוררו בעיות כלכליות רציניות. במצב של "שמיכה קצרה מידי", בוודאי שהיה צורך לקבל החלטה, את מה להפקיר לקור, את הרגליים או את הראש.

ביצוע פיחות מטבע, בקנה מידה גדול, היה עלול להעמיד בסכנה את יכולת ההתמודדות של משרד האוצר עם האשראי הממשלתי.

והנה, בשנת 1954 בוצע פיחות בשיעור של 500%. משמעות הדבר כי על כל לירה שניטלה כהלוואה, על בעל החוב להחזיר 5 לירות. ללא צעדים נילווים, יכולת פירעון האשראי הייתה כמעט בלתי אפשרית.

להלן: כתבה ב"הַבֹּקֶר" עיתונם של הציונים הכלליים, הדנה בפיחות, בקשיים שנוצרו בעקבותיו, ובפתרונות.

אשמח אם יימצא מי שיוכל לפענח את שם כותב הכתבה. האופציות שאני חשבתי עליהן הן "ברוך קרוא", או "ברוך ויינשטיין".

רקע פיחות 1954

14

"לבלות עם יעלים", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 01/06/2017 in כללי |

עם אהוביי היעלים יש לי קשר חם של עשרות שנים, ובתוך כך למדתי היכן ומתי ניתן לבלות אִתם בנעימים. כאן ריכזתי תמונות אחדות שצילמתי כמה מהם במורד ההר הפונה מבית ספר שדה מצוקי דרגות אל שפת ים המלח.

 

"הָרִים הַגְּבֹהִים לַיְּעֵלִים", אומר משורר תהילים, וכאן נראים שניים מנכבדי העדה שהימני שבהם שְבוּר קרן בעקבות קְרָב שניהל עם חברו על ליבה של יעלת חן

יעלים א

 

יעלת חן על קצה צוק, כשמולהּ ים המלח ומעֵבר לו הרי מואב

יעלים ב

 

נציגים מעדר היעלים מקדמים את פניי בברכת שלום, ותוהים מה הבאתי להם הפעם לנשנש

יעלים ג

 

יעלה חברותית שהתירה לי ללטף את אפהּ בתמורה לקרֶקרים פיקנטיים שליחכה מכף ידי

יעלים ד

 

עם אדמו"ר היעלים הזה שליט"א ניסיתי לנהל שיג ושיח בפרשת השבוע, והוא השיב לי בנענוע זקן, בהִמהום ובהִנהון ראש

יעלים ה

 

לחיזוריי אחר יעלים היה עֵד ידידי חומי פורת, אשר הנציח אותי מפַתֶה יעל כשמצלמה בידי

יעלים ו

17

"מבועי מים במדבר", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 01/06/2017 in כללי |

עינות המים שבמדבר יהודה והנחלים החותרים בין צוקיו הם מהנופים משובבי הנפש שאליהם אני חוזר שוב ושוב, כדי למצוא נחמה ולהתמלא באנרגיה מחודשת. כאן מוצגים מבחר מראות שלכדתי במצלמתי מנחל בוקק שבדרום ועד נחל קלט שבצפון, וביניהם נחל ערוגות, מעיין עין גדי ועינות צוקים.

אחת משרשרת הברֵכות החבויות המזומנות למשוטטים בנחל בוקק

מבועי מים במדבר, א

זרימה שוצפת המתפתלת בין סלעי נחל בוקק

מבועי מים במדבר, ב

ברֵכה במעיין עין גדי חוֹסה תחת עץ בתנומת צהריים

מבועי מים במדבר, ג

מדרגת סלע וברֵכה בקניון נחל ערוגות, בין המפל הנסתר למפל העליון. הדמות הזעירה – ידידי פרופ' עזר גת.מבועי מים במדבר, ד

גן עדן ושלוות עולם בברכֵה המכושפת של עינות צוקים (עין פשחא)

מבועי מים במדבר, ה

אני כסֶגֶן צעיר (משמאל) עם ידידי אורי הורביץ (מימין) חוצים עד צוואר את מימיו העמוקים של נחל קלט בקטע שממזרח לעין פואר

מבועי מים במדבר, ו

13

"מראות מארץ הבולענים", מאלבומיו של שמואל אבנרי

Posted by admin on 30/05/2017 in כללי |

התפתלות בין שרשרת הבולענים שלחוף ים המלח (בלי לשקוע בהם ולהיעלם לנצח) דומה להליכה על גלידי קרח כשמתחת רובצת תהום. אך הפיצוי רב על הסיכון: נוף מהפנט אפוף סוד, רב צבעים וגוונים, הלובש צורה ופושט צורה ולכן נראה תמיד כחדש – כפי שמעידות התמונות המוצגות כאן, אשר אותן צילמתי בקטע החוף שבין נחל דוד לנחל דרגות.

פלג מים ירקרק בשולי גבעות מסתוריות

בולענים 1

גווני גוונים ותצורות מלח שרק הטבע יודע לצייר

בולענים 2

הלבן, הצהוב והשחור. אֵימָה מדורגת של תהום

בולענים 3

מרמלדה וחטיפי מלח לקינוח

בולענים 4

שפיעה מבעבעת של מים חיים לשפת ים המוות

בולענים 5

אני בתחתיתו של בולען רחמן, שבטוּבוֹ הניח לי לצאת מלוֹעוֹ בשלום. צולם בידי ידידי בני ציפר בסיור שלנו ממנזר דיר־חג'לה ועד הר סדום, שבעקבותיו הוא כתב שלושה פוסטים תחת הכותרת "להיות נזיר במדבר יהודה" (2006).

בולענים 6

0

אביבה גלעדי – מדענית גרעין

Posted by admin on 17/03/2017 in כללי |

בשנות ה- 60 של המאה שעברה, חייתה בתוכנו מדענית הגרעין אביבה גלעדי. על פי פרסומים בעיתון, היא הייתה האישה היחידה באותם ימים שהחזיקה ברישיון להפעיל כור גרעיני. גלעדי לימדה בטכניון והכשירה מהנדסי גרעין שפעלו בארץ, ובארצות הברית.

להלן:

קטעי עיתונות שפורסמו אודות אביבה גלעדי.

מעריב 22 בנובמבר 1963

 

6

 

מעריב, 26 בינואר 1965

1

הצופה, 16 בספטמבר 1959

5

Copyright © 2012-2019 seo-tochen סאו-תוכן All rights reserved.
This site is using the Desk Mess Mirrored theme, v2.5, from BuyNowShop.com.