Le cycle de l'année juive / édité par le Pr Yehuda Firmin Ahoua et Ariel Palmon
Calendriers
Différentes populations dans le monde utilisent différents types de calendriers. Pour les besoins de notre étude, nous en citerons trois.
Le calendrier chrétien – est basé sur l'année solaire,
c'est-à-dire la durée des rounds que la terre orbite autour du soleil.
Le temps total nécessaire à la terre pour tourner autour du soleil est de 365 jours plus un quart de jour.
Voici la division des jours de chaque mois dans le calendrier grégorien
La question qui se pose
Selon le tableau, nous pouvons voir que selon le calendrier chrétien, le nombre total de jours dans tous les mois de l'année n'est que de 365. Alors, où est passé un quart de jour ?
Réponse
Pour plus de commodité, une fois tous les 4 ans, nous additionnons tous les trimestres, et un jour est ajouté au mois de février, de sorte qu'il compte 29 jours.
Le calendrier musulman – Basé sur l'année lunaire,
C'est-à-dire la durée des rotations que la lune orbite autour de la terre.
Le temps total nécessaire à la lune pour tourner autour de la terre est de 354 jours.
L'année lunaire est de 11 jours plus courte que l'année solaire.
La différence entre l'année musulmane et l'année chrétienne a 2 conséquences pratiques. . Selon le calendrier islamique, depuis le début de l'islam, 43 ans se sont écoulés de plus que selon le calendrier chrétien.
2. La saison pendant laquelle les fêtes musulmanes ont lieu change chaque année.
Voici la division des jours de chaque mois dans le calendrier musulman
Le calendrier juif est basé à la fois sur l'année lunaire et sur l'année solaire.
Dans le calendrier juif, il y a 2 types d'années. Une année normale, et une année enceinte (Shanah Meuberet). L'année enceinte est appelée ainsi car elle comporte un mois supplémentaire, c'est-à-dire 13 mois.
Comme mentionné, l'année lunaire ne dure que 354 jours. Apparemment aussi dans le calendrier juif, comme dans le calendrier musulman, il aurait dû y avoir un décalage annuel de 11 jours chaque année.
Selon ce qui est écrit dans la Torah, la fête de Pessakh doit toujours avoir lieu au printemps.
Cette commande ne peut évidemment pas être remplie, lorsqu'il y a un décalage annuel de 11 jours. Par conséquent, toutes les quelques années, un mois est ajouté, cette année-là il y a 13 mois, le calendrier juif s'ajuste à l'année solaire, et les fêtes juives restent régulièrement dans cette saison.
Ibbour Hashana
Ibbour hashana (hébreu : עיבור השנה, fertilisation de l'année) définit les règles par lesquelles on ajoute un mois aux douze mois de l’année hébraïque ordinaire, afin de l’accorder avec l’année solaire dont dépendent les saisons. Du fait de cet ajustement, le calendrier hébraïque est dit luni-solaire. Cette année, à laquelle s'est ajouté un mois, s'appelle Shana Me'u'beret (Année fécondée, Année est enceinte).
"פסיפס מראות מהירקון בעקבות ביאליק", מאלבומיו של שמואל אבנרי
"פסטורליה", "מעגלי סתר", "מטמורפוזה", "אוָזים מתקדשים" ו"מעוף לעת שקיעה" – שצילמתי לאורך הירקון מעשר־טחנות ועד השפך לים. במרכז הטריפטיכון השישי מוצגת עדותו של י' פיכמן על חווית החתירה המשותפת שלו עם ביאליק בירקון ב־1931,ומשני הצדדים אני מצולם באותו מקום (לפני חמישים שנה) תופס שלווה על ענף ואוחז במשוטים לקראת יציאה אל שפך רדינג.
"טנא תצלומים לשבועות", מאלבומיו של שמואל אבנרי
ימי ספירת העומר הנחתמים בחג השבועות הינם ימים של תיקון, ואת השוטטות שלי לקראת ערב החג בחרתי לעשות באופן סמלי למרגלות הר הזבל חירייה, שבמעשה תיקון נפלא הפך להיות ממפגע תברואתי לפארק פורח ולמקור של ייצור אנרגיה. יפה עשו פרנסי המקום שקבעו להם כמוטו את פסוקו של רבי נחמן מברסלב "אם אתה מאמין שיכולים לקלקל – תאמין שיכולים לתקן". שלוש עבודות הצילום הראשונות נעשו אפוא במרחב מה שקרוי היום פארק אריאל שרון.
עבודת הצילום הרביעית מכוונת באופן ישיר לשבועות. משני צידי הטריפטיכון – צמחייה ממתחם בית החולים שיבא (שבו אני "מבלה" מעת לעת), ובמרכז – ציור של אהרן הלוי המכוון לפסוק מ"מגילת רות" (שאותה נוהגים לקרוא בחג): "וַיַּעַן הַנַּעַר הַנִּצָּב עַל הַקּוֹצְרִים וַיֹּאמַר נַעֲרָה מוֹאֲבִיָּה הִיא הַשָּׁבָה עִם נָעֳמִי מִשְּׂדֵה מוֹאָב". ציור זה הוא אחד משנים־עשר הדפסים הכלולים באלבומו של הלוי "ארץ הצבי", אשר ראה אור בשנת 1929 ע"י ביאליק כמו"ל הוצאת הספרים "דביר". עוד על פועלו הענף של אהרן הלוי ראו בפוסט: ש' אבנרי | "ממראות 'ארץ הצבי' של אהרן הלוי ועד 'גן מאיר'" https://www.facebook.com/pg/beitbialik/photos/?tab=album&album_id=979507275396759
דוד בן-גוריון – על קדמות העברים בארץ / מאת מתיה קם
דוד בן-גוריון – על קדמות העברים בארץ[1]
"בארץ ישראל קם העם היהודי" – כך לשון ההצהרה הפותחת את מגילת העצמאות, כפי שניסח אותה דוד בן-גוריון. [2] הצהרה זו עוררה תגובות ספקניות ואף מערערות, שהרי לפי התפיסה המסורתית (המעוגנת במקרא), בני ישראל היו לעם בְּמִצְרַיִם (שמות א 9) ועברו את גיבושם כאומה במדבר, במעמד הר סיני – ולא בארץ ישראל. לא כך סבר בן-גוריון. ההיסטוריה הקדומה של עם ישראל בארצו הייתה אחת הסוגיות המקראיות שהעסיקו אותו, שכן הוא ראה בתנ"ך את ספר הספרים של העם היהודי – את "מקור-המקורות של היהדות, תפארת מורשתה ותוחלת עתידה", וביקש למצוא בו גם את הקשר הקדום בין ישראל (כעם) לבין ארצו כבר בתקופה שקדמה ליציאת מצרים. בן-גוריון בדק סוגיה זו כ"קורא תנ"ך פשוט" – ולא כחוקר, ועשה זאת "בצניעות ובזהירות", תוך חיפוש "פתרונות לתופעות אחדות עיקריות בקדמוניוּת ישראל בארצו".[3]
נושא זה של קַדְמוּת העברים בארץ – ובמילים אחרות: "קַדְמוּת [עַם] ישראל בארצו" – היה גם סלע מחלוקת בינו ובין פרופ' יחזקאל קויפמן. בן-גוריון טרח להבהיר כי טיעוניו והנמקותיו אינם מסתמכים על חוקרי מקרא כלשהם, "אלא על התנ"ך עצמו, ורק עליו". ומכיוון "שסיפורי התנ"ך כמעט שעוברים בשתיקה על היות עַם עברי בארץ לפני יציאת מצרים" – נקודת המוצא הייתה גם נקודת התורפה, וההסתמכות הבלעדית על הכתוב הייתה גם מקור לסְפֵקוֹת. לפיכך הגדיר בן-גוריון את טיעוניו על קדמות ישראל בארצו "השערה בלבד", אם כי השערה מתקבלת על הדעת, וציין כי קל להקשות על הרְאָיוֹת שהוא מציג ואף להפריכן.[4]
אחד מנושאי המחלוקת בין פרופ' קויפמן לבן-גוריון היה, כאמור, קדמות עם ישראל בארצו.[5] לשיטתו של קויפמן, לא נזכרים העברים בספר בראשית, "ודאי לא עַם אחד". אמנם ברשימות היחס. בספר בראשית[6] נזכרים עמים רבים "המתייחסים לקבוצת העמים שהם בני עֵבֶר" – אך "אף אחד מהם לא נקרא עַם עברי". זאת ועוד: אם אכן היה עַם עברי קדום, "מדוע אין הכתוב מזכיר את העם העברי הזה?". לטענתו של פרופ' קויפמן, "היה עם ישראל" – אך הוא לא נקרא "העם העברי".[7] יתר על כן: "השם עברי אינו נזכר לפני [היות] עם ישראל". קויפמן טען בנחרצות כי "לא היה כאן עַם עברי לא לפני אברהם, לא אחרי אברהם. רק דורות אחדים אחרי-כן קם עַם צעיר ביותר, עם ישראל, הנקרא עם עברי". לחיזוק טענתו הזכיר קויפמן את המסורת, כפי שנקבעה בתודעת הדורות, ולפיה עם ישראל נתהווה "רק לאחר שירדו מצרימה".[8]
לא כך סבר דוד בן-גוריון, שהאמין בקיומו הקדום של עם עברי בארצו: "מימי אברהם – לפי התנ"ך – מתחילה ההיסטוריה שלנו, והוא (=אברהם) עברי." השֵׁם "עברי" – להבדיל מן השֵׁם "עֵבֶר" – התחיל רק באברהם העברי:[9] "הוא לא נזכר לפני אברהם העברי. וזה רק במקום שהעניין מתייחס לעם היהודי, שהאמין באל אחד". לפי השערתו של בן-גוריון, היו בארץ מאמינים באל עליון עוד לפני הגעתו של אברהם, והימצאותם כאן היא שמשכה את אברהם לארץ כנען.[10]
"התנ"ך אינו מספר על תחילת עם ישראל" אלא "מתחיל רק מאברהם", שממנו ובו החלה ההיסטוריה של עמנו. מן הכתוב בספרי התנ"ך הסיק בן-גוריון כי לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים".[11] העם העברי לא נקרא "עם ישראל" לפני יעקב, מן הטעם הפשוט שהשם ישראל ניתן רק ליעקב, ורק לאחר מאבקו עם המלאך (בראשית לב 29). "עם ישראל היה רק אחרי יעקב. לפני יעקב היו עברים […] רק נכדו [של אברהם] נקרא בשם ישראל, ואחריו יכולים להיות ישראלים".[12] יתר על כן: לתפיסתו של בן-גוריון, גם לאחר ירידת יעקב ובניו למצרים המשיך העם העברי להתקיים בארץ, שכן לא כל העברים מצאצאי אברהם ירדו בירידה זו, אלא רק משפחה אחת "גדולה ומיוחסת" – בני יעקב, "העילית של העם העברי".[13] שהרי אם כל העם היה נולד במצרים, "איך דיברו עברית?" לפי בן-גוריון, לא ייתכן שעַם שנולד כולו בארץ זרה וחי בה במשך דורות "שמר על לשונו". ראיה לכך הביא בן-גוריון ממצבם של גולי בבל, שהיו בגלות "רק 50 – 70 שנה" ובכל זאת לא שמרו על לשונם: "וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית" (נחמיה יג 24). בן-גוריון מזכיר כי לשפה העברית קראו "יהודית" (גם: מלכים ב, יח 26, 28; ישעיהו לו 11, 13), וירמיהו (לד 9) מזהה עברי עִם יהודי.
חיזוק לקיומו של עם עברי קדום מצא בן-גוריון גם בדברי ה' למשה בהתגלות הראשונה, שבה נצטווה משה ללכת אל פרעה ולומר לו: "ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ" (שמות ג 18). "היה עַם כזה ששמו עברי. הוא (=ה') לא אמר לו (=למשה): אלוהי ישראל, אלא: אלוהי העברים."[14] מכאן מסקנתו: "יש שלשלת מאברהם ועד יוסף ועד משה רבנו ועד שאול – יש שלשלת המראה על עברים".[15] "יוסף מספר שהוא בא מארץ העברים […] משה אמר: ה' אלוהי העברים שלחני. משה ראה מצרי מכה עברי. למחרת ראה שני עברים נצים. משה לא היה מצרי. הוא הלך אל המִצְרִים […] בשם אלוהי העברים. גם בחוקים נאמר: 'כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי' (שמות כא 2)".[16]
דוד בן-גוריון עסק בקדמות ישראל בארצו כסוגיה מקראית גרידא הנוגעת לעברו הרחוק של עם ישראל. ועם זאת, יש לסוגיה קשר ברור גם לעָבָר הקרוב ולתחייה הציונית: שהרי אם עמדתו של דוד בן-גוריון בדבר קדמות העם בארצו תְקֵפָה ועומדת, כי אז אכן כאן, בארץ ישראל – לא במצרים ולא במדבר – קם העם היהודי. וכבר אז, בימי האבות, לפני יציאת מצרים ולפני ההתנחלות – נוצר הקשר הממשי וההיסטורי בין העם העברי לארצו.
רעיון קדמותו של עם ישראל בארצו מציע אפוא מַסָד פרשני ואידאולוגי להצהרה הפותחת את מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי".[17]
הערות שוליים
[1] הדברים שלהלן מתבססים על שני מאמרים של דוד בן-גוריון בַּנושא: "קדמות העברים בכנען", בתוך: עיונים בתנ"ך הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 104 – 125; "קדמות העברים", שם, עמ' 164 – 182. המאמר הראשון הוא למעשה פרוטוקול של הוויכוח בין דוד בן-גוריון לפרופ' קויפמן על זיהוים של העברים הראשונים בתורה ועל קדמותו של העם העברי בארצו. וזאת בעקבות הרצאתו של פרופ' קויפמן בכנס העשירי של החברה לחקר המקרא (ניסן תשכ"ב – 1962) בנושא "העברים בספר בראשית ובספרות המקראית". הפרוטוקול מתעד את הדיון שהתקיים כחודשיים לאחר הכנס, ובו השתתפו גם נשיא המדינה השני, יצחק בן-צבי, והפרופסורים חיים גבריהו, ח"א גינזברג, בן-ציון דינור ופייבל מלצר.
[2] ניסוחה של מגילת העצמאות עבר כמה גלגולים וטיוטות, אך את הנוסח הסופי כתב דוד בן-גוריון, והוא גם הוסיף את משפט הפתיחה: "בארץ ישראל קם העם היהודי".
[3] ההקדמה של החברה לחקר המקרא לספרו של דוד בן-גוריון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 5.
[4] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", שם, עמ' 165.
[5] המחלוקת בין דוד בן-גוריון לפרופ' קויפמן עסקה לא רק בנושא העברים וזיהוים – אלא גם במשמעותו ובזמנו של פרק הסיום של ספר יהושע (פרק כד) ובמעמדה של העיר שכם בתקופה המקרא.
[6] רשימות היחס בספר בראשית כוללות רשימות "אנכיות", ובהן פירוט הצאצאים של בתי אב לפי סדר הדורות, לצד רשימות "אופקיות" ובהן הסתעפויות של משפחות, שבטים או עמים. ועוד בנושא – שמאי גלנדר, ספר בראשית, האוניברסיטה הפתוחה, מהדורה מקוונת.
[7] לפי קויפמן, "עברים הוא כִּינוּיָם של בני ישראל בפי המצרים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", שם, עמ' 171).
[8] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 106 – 109. ואף בן-גוריון עצמו לא התעלם מתפיסה מסורתית זו: במאמרו "ישראל והתפוצה" (תשי"ז – 1957) ציין כי "לפי המסורת גדל העם היהודי בנכר – בבית העבדים המצרי; ויציאת מצרים הייתה המאורע הגואל הראשון והמכריע בתולדות העם [..]" (דוד בן-גוריון, נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964 עמ' 200).
[9] בן-גוריון מבחין בין "עברי" ובין "עֵבֶר", ומזכיר כי השם "עברי" (על הטיותיו) נזכר בתנ"ך פעמים רבות: בתורה – בספרי בראשית, שמות ודברים; בספרי הנביאים – שמואל (א-ב), ישעיהו, ירמיהו ויונה; ובספר דברי הימים א. אזכורים אלה כוללים את הצירופים "נער עברי", "ארץ העברים", "איש עברי", "מיילדות עבריות", "אלוהי העברים", "עבד עברי" – ועוד. עם זאת, נראה שיש אי התאמה בין שתי טענות של בן-גוריון בעניין העברים: מצד אחד הוא קבע כי השם עברי "מתחיל רק באברהם העברי" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 106), ומצד אחר לא פסל את האפשרות שהעברים היו "עם אבטוכתוני" (ילידי המקום), שישבו בארץ "עוד לפני בוא אברהם" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 117). כדי ליישב אי התאמה זו הסביר בן-גוריון כי ההיסטוריה שלנו מתחילה אמנם רק עם אברהם העברי, אך "אין זו ראיה שלפני אברהם לא היו עברים. מה שהיה לפני אברהם איני יודע. זה אינו מסופר בתנ"ך". והוא חזר והדגיש: "לפני אברהם אין זכר בתנ"ך לעברים" ("קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 110, 112).
[10] "מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באל עליון, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמַלְכִּי צדק מלך שָׁלֵם היה כוהן לאל עליון" (דוד בן-גוריון, "אבי האומה העברית", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 98). זאת ועוד: לפי הכתוב, כבר בימי אנוש (בן שת, נכדו של האדם הראשון) "הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (בראשית ד 26), "וזה היה שבעה-עשר דורות לפני אברהם". וגם על קין נאמר, שהוא הביא "מִנְחָה לה'" (בראשית ד 3. ועוד בנושא: דוד בן-גוריון, "קדמות ישראל בארצו", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 74 – 76).
[11] השם "יהודים" הוא מן המאה ה-8 לפני הספירה: לאחר חורבן ממלכת ישראל נותרה בארץ רק ממלכת יהודה. תושביה נקראו "יהודים", והלשון שדיברו בה נקראה "יהודית" (מלכים ב, יח 26, 28; ישעיהו לו 11, 13; נחמיה יג 24).
[12] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 107.
[13] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 117; דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", שם, עמ' 244, 252.
[14] דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", שם, עמ' 106, 119, 119.
[15] שמואל א, ד 6, 9; יג 3, 7, 19; יד 11, 21; כט 3. בן-גוריון מציין כי השם "עברי" לא נזכר בספרי יהושע ושופטים, אך אין בכך ראיה שלא היו קיימים באותה תקופה: מאחר שהעברים היו קיימים בימי שאול (ספר שמואל א), "אין צל של ספק שהיו קיימים גם בימי השופטים ובימי יהושע" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 167).
[16] דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", שם, עמ' 121 – 122.
[17] מאמריו של בן-גוריון בנושא קדמות העברים נכתבו כ-15 שנה לאחר ניסוח מגילת העצמאות, אך סביר להניח שהייתה זיקה רעיונית – ולו סמויה – בין הניסוח הפותח את מגילת העצמאות ובין עמדתו של בן-גוריון בעניין קדמות העברים בארץ.
דוד בן-גוריון: על כורש מלך פרס[1] / מתיה קם
פתיחה
נראה שאין צורך בסקר של מכון מחקר כדי לקבוע, שהמילה הראשונה הפותחת את התנ"ך (ואת התורה) מוכרת וידועה, ואפשר להוסיף, שהפסוק הראשון ידוע אף הוא, ורבים לא יתקשו להשלימו גם אם אינם זוכרים את כולו על-פה. אבל כמה מאתנו יודעים, מהי המילה המסיימת את התנ"ך? ומי מכיר את הפסוק החותם את ספר הספרים? נראה שרק מעטים מאוד – ודוד בן-גוריון היה אחד ממתי-מעט אלו. והוא גם הכין הרצאה בנושא לכינוס הארצי התשיעי לתנ"ך (תשכ"א – 1961), [2] והרצאה זו התפרסמה לימים כמאמר.
תזכורת קצרה: הספר האחרון בתנ"ך – על פי החלוקה המקובלת – הוא ספר דברי הימים, השייך לחלק האחרון, חלק הכתובים, שבתנ"ך. סדר זה מקובל בספרי התנ"ך המודפסים של ימינו ומקורו במסורת הבבלית. אך בתקופות קודמות נהגו סידורים אחרים של ספרי התנ"ך, לדוגמה: כתר ארם צובה, שבו ספרי הכתובים מתחילים (ולא מסתיימים) בספר דברי הימים. וזאת על פי המסורת הארצישראלית (הטברנית) הקדומה.[3]
מכל מקום, התנ"ך כפי שהוא בידינו מזה מאות בשנים מסתיים בספר דברי הימים, והפסוק המסיים את הספר – ואת התנ"ך כולו – אינו מדברי נביאים, אלא מדברי מלך נוכרי: "כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס: כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ – וְיָעַל" (דברי הימים ב, לו 23).[4]
ייחודו של כורש – בתנ"ך ובהיסטוריה
דוד בן-גוריון עמד על המשמעות המיוחדת של הצהרת כורש כפסוק החותם את התנ"ך,[5] ועמד על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקו של "שליט לא יהודי לסיים את ספר הספרים". יתר על כן: המילה האחרונה – וְיָעַל – הרעידה את המיתר היהודי-הציוני בלב בן-גוריון והשתלבה בלהט הגאולי של אמונתו – האמונה בשיבת ציון, בעלייה, ובקיבוץ גלויות. מילה זו הייתה מבחינתו של בן-גוריון אקורד סיום הולם מעין כמוהו לספר הספרים של עם ישראל – "מילה שגם בימינו יש לה משמעות גורלית בשביל כל עם ישראל, גם בשביל העם היושב בציון וגם בשביל כל יהדות התפוצה".
כורש מלך פרס, הידוע בהיסטוריה ככורש הגדול,[6] היה "משיח ה'"[7] וזכה לקבל "מגדולי נביאי ישראל" שבחים "שלא נשמעו מעולם מפי נביאי ישראל על מלך זר": "הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד. כֹּה אָמַר ה' לִמְשִׁיחוֹ לְכוֹרֶשׁ, אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּי בִימִינוֹ לְרַד לְפָנָיו גּוֹיִם, וּמָתְנֵי מְלָכִים אֲפַתֵּחַ, לִפְתֹּחַ לְפָנָיו דְּלָתַיִם, וּשְׁעָרִים לֹא יִסָּגֵרוּ. אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ. וְנָתַתִּי לְךָ אוֹצְרוֹת חֹשֶׁךְ וּמַטְמֻנֵי מִסְתָּרִים" (ישעיהו מד 28, מה 1 – 3). לבן-גוריון לא היה ספק, כי כורש היה ראוי לשבחים אלה, "ולא רק בגלל הכרזתו והרשות שנתן לגולי בבל לשוב לארצם ולבנות שוב בית-המקדש בירושלים". בעקבות העדויות המקראיות[8] ועל פי מקורות היסטוריים (בעיקר יוונים), העריך בן-גוריון את כורש כ"אחת הדמויות הגדולות ביותר" גם בהיסטוריה הכללית וגם בהיסטוריה היהודית. כורש נמנה עם "גדולי המצביאים בתולדות העמים" והיה גם "מגדולי המדינאים שבכל תקופות". בניגוד לכובשים גדולים אחרים בעולם העתיק, התגלה כורש "כמדינאי דגול ומנהיג גאוני, שידע לכבד את מתנגדיו המנוצחים" ואף "הוקיר וכיבד המנהגים והדתות של כל העמים", ולפיכך "העניק לכל עם אבטונומיה רוחנית-דתית מלאה וחופש פולחן גמור".[9] וכך, במשך כמאתיים שנה (עד לכיבוש הארץ בידי אלכסנדר מוקדון) "נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני". כורש גם ניחן בסגולות אישיות נדירות – "איש רב-חסד וגדול-נפש כאשר היו רק יחידי-סגולה מעטים בקרב הכובשים הגדולים."
ואלה תולדות כורש
"על כורש יש לנו עדויות בכתב-היתדות של בבל, בספרי המקרא (ישעיהו, דניאל, עזרא, דברי-הימים) ובשפע רב יותר בספרות היוונית." בתנ"ך אין מידע על תולדות חייו של כורש ועל עלייתו למלכות, אך סופרים יוונים רבים כתבו עליו, "ובהם חַרוֹן מלַמְפְסַקוֹס, דיוניסוס מילטוס, הֵלַניקוֹס, הרודוטוס, קטסיאס, מקנידוס ועוד. כסינופון, שנולד מאה שנה אחרי מות כורש, כתב ספר שלם מוקדש לתולדותיו של כורש בשם [..] 'חינוכו של כורש', אולם הסופר לא הצטמצם בסיפור חינוכו של כורש אלא הקיף את כל תולדות חייו." בן-גוריון ציין, כי ספר זה אינו ספר היסטוריה אלא "רומן היסטורי", המכיל "חומר עובדתי פה ושם".
"על ילדותו ונעוריו של כורש יש לנו בספרות היוונית –ששאבה כנראה ממקורות פרסיים אבודים – ידיעות סותרות" כתב בן-גוריון והוסיף, כי המקורות היווניים שופעים "אגדות ובדותות". לפי מקצת המקורות היה כורש "בן שודד" ולפי אחרים היה "בנו של רועה פרסי". אחת האגדות מספרת, כי כשהיה כורש ילד ציווה מלך מָדַי, אִסְטיַאגס, על שר צבאו, הרפגוס, להוציא להורג את כורש, אך שר הצבא לא מילא את הפקודה. לאחר עשר שנים נודע למלך מָדַי שכורש חי ומתגורר עם רועה אחד, ואז הזמין אליו את שר הצבא לסעודה וכעונש על מעשהו נתן לו לאכול "את בשר ילדו-שלו". שר הצבא לא סלח למלך ואף סייע לימים לכורש במלחמתו לכיבוש ממלכת מדי ולסיפוחה לממלכת פרס. עוד מצא בן-גוריון כי ההיסטוריון היווני הרודוטוס הציג "ארבע גרסאות שונות" על ילדותו של כורש.
מכל המקורות שקרא ובדק בחר בן-גוריון במידע שהיה בעיניו "מתקבל על הדעת", ועל-פיו היה כורש "נצר ממשפחת מושלים בנסיכות פרסית לא גדולה שנקראה בשם אַנְשַן" שהייתה חלק מממלכת עֵילָם.[10] במקורות הקדומים, בעיקר אלה היווניים, נזכרים שלושה ממלכי אַנְשַן שקדמו לכורש הנזכר בתנ"ך: "תייספֵס (שישפיש), כורש הראשון וקַמְביסֶס". בנו של קמביסס היה כורש השני, הוא כורש שלנו, הנקרא גם כורש הגדול. כורש זה היה למלך אנשן בשנת 559 או 558 לפני הספירה, ישב על כס המלוכה במשך 50 שנה ובמהלכן ייסד "אימפריה ענקית שהתפשטה מירכתי הודו, מהקצה המערבי, עד הים התיכון המזרחי." כורש מת בשנת 529 לפני הספירה, "במלחמה עם אחד השבטים במזרח פרס, על גבול הודו". עלייתו של כורש הגדול ממעמד של מושל נסיכות קטנה בשם אַנְשַן בעֵילָם "למייסד האימפריה הגדולה ביותר שקמה בעולם עד זמנו"[11] – הייתה "אחד המאורעות המופלאים בתולדות-העמים". ולקביעה זו צירף בן-גוריון ארבעה נימוקים:
- " קיסרות גדולה זו של כורש הוקמה בזמן קצר: במשך 11 שנה".
- ממלכתו של כורש נותרה בשליטת צאצאיו במשך 200 שנה. [12]
- אישיותו של כורש ומנהיגותו: "כורש גילה רוח נדיבה כלפי שונאיו, וסובלנות יחידה במינה כלפי כל הדתות."
- חשיבותו של כורש בתולדות ישראל: " הוא מילא תפקיד מכריע בשיבת ציון הראשונה."
כיבושי כורש
את כיבושיו החל כורש הגדול בהשתלטות על מלכות מָדַי, שבראשה עמד אישטוֹוֶגַה (ביוונית: אִסְטיַאגס), [13] שלפי מקורות אחדים היה סבו של כורש. וכך, בשנת 550 לפני הספירה, התאחדו שתי הממלכות, "שהיו קרובי גזע" לממלכה אחת תחת שלטונו של כורש. "זה היה ראשית ייסוד האימפריה הגדולה." על קרבה זו בין שתי הממלכות, פרס ומדי, מביא בן-גוריון עדות מן התנ"ך, שבו " לפחות חמש פעמים" הן נזכרות "כמלכות אחת",[14] והוא הוסיף: "אין ספק שהיו אלה שבטים קרובים זה לזה. בישעיהו כא 2 נזכרת עילם יחד עם מדי, ודָריָוֱש, מזרעו של כורש הגדול, נקרא בארמית מָדָאָה או הַמָּדִי (דניאל ו 1; יא 1)." ארבע שנים לאחר שכבש את מדי יצא כורש למלחמה בקרויסוס מלך לוּד, ובשנת 546 לפני הספירה כבש את סרדיס, בירת לוּד, ובעקבות ניצחונו על לוד השתלט על כול אסיה הקטנה. "ואז בא תורה של בבל, שגם לה, כמו למדי, היה מלך לא אהוב ביותר": בשנת 540 לפני הספירה "בג' מרחשוון" נכנס צבא כורש לעיר הבירה בבל, שנפלה ככל הנראה ללא קרב של ממש, כפי שהסביר בן-גוריון: "הכוהנים, שלא אהבו את המלך הבבלי בגלל סטיותיו הדתיות, פתחו כנראה את השערים לפני כורש."
את מפלתה של בבל ועלייתו של ממלכת פרס חזה הנביא ישעיהו – "נביא גדול, שקם בעת ירידת קרנה של בבל" והתנבא ב"משא בבל" באלה המילים: "הִנְנִי מֵעִיר עֲלֵיהֶם אֶת מָדָי אֲשֶׁר כֶּסֶף לֹא יַחְשֹׁבוּ וְזָהָב לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ… וְהָיְתָה בָבֶל צְבִי מַמְלָכוֹת תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים כְּמַהְפֵּכַת אֱלֹהִים אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה" (ישעיהו יג 17 – 19). בן-גוריון אף העיר, כי ישעיהו הנביא גם עמד על הקשר בין מפלתה הצפויה של בבל ל"תקומת העם היהודי ושיבת ציון": "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם, וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב. וּלְקָחוּם עַמִּים וֶהֱבִיאוּם אֶל מְקוֹמָם וְהִתְנַחֲלוּם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַל אַדְמַת ה'" (שם יד 1 – 2).[15] ישעיהו הכתיר את כורש בכינוי "משיח ה'", ובן-גוריון טרח להבהיר כי " אין להבין כאן את המלה משיח במובנו המאוחר, האסכטולוגי, של גואל ישראל והעולם, אלא במובנו בספרי ההיסטוריה שבמקרא – משוּח למלכוּת."[16] עלייתו של כורש עוררה ציפיות לגאולה בקרב גולי בבל, כפי שעולה מדברי הנביא: "מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם…. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ – רֹעִי, וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם, וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד" (שם מד 26 – 28).
כורש והיהודים
על יחסו של כורש ליהודים, "לגולי בבל ולשיבת ציון", אין עדות כלשהי ממקורות חיצוניים. כתובת המצהירה על מדיניותו של כורש בדבר שיקום מקדשים בארצות הכבושות התגלתה בשנת 1879, אך בכתובות זו, כמו גם "בכתובות קצרות יותר " שנתגלו קודם לכן, בשנת 1850 – "אין כל זכר ליהודים בחיי המלך הפרסי." זאת ועוד: בן-גוריון העלה בבדיקתו, כי "גם בספרות היוונית על כורש לא מוזכר יחסו ליהודים." בנושא זה מתרכז כל המידע בתנ"ך: בנבואות שבספר ישעיהו וכן ב"סיפורים ההיסטוריים בספר עזרא, נחמיה ודברי הימים ב". על הצהרת כורש מסופר בפתיחת ספר עזרא: "וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס,[17] לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה, הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס, כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם." פסוקים אלה מספר עזרא חוזרים "כמעט מלה במלה" על פסוקי הסיום של ספר דברי-הימים ב, החותמים את התנ"ך. אלא שבספר עזרא נוספו המילים "ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם." על תוספת זו כתב בן-גוריון: "בהזכרת ה' אלוהי ישראל אין להבין, שכורש הכיר באלוהי ישראל לפי תפיסת היהודים, כלומר: אלוהי העולם, האל היחיד והאחד. אבל אין זאת אומרת שכורש לא השתמש בשם אלוהי ישראל, מפני שהוא לא האמין, כאשר האמינו היהודים, באל אחד. ידוע כי כורש היה סובלן בענייני דת, ובכל ארץ שכבש הודה באלוהיה – הודה באלוהי בבל, הודה באלוהי מצרים." כך או כך, פסוקים אלה – הנזכרים גם בפתיחת ספר עזרא וגם בסיום דברי הימים ב – "אינם כנראה ההצהרה בכתב של כורש". הצהרת כורש מופיעה "במקורה הארמי" בספר עזרא פרק ו (3 – 5), "בתשובה ששלח המלך דריווש" ואשר התבססה על ה"דִכרוֹנָה" – זיכרון הדברים – "שנמצאה בגנזך באחמְתא",[18] ובהתאם לה ציווה המלך דריווש לאפשר לשבי ציון להמשיך בבניית בית המקדש "ולהגיש להם כל העזרה הנדרשת".[19]
כורש הגדול היה, כאמור, "משיח ה'" וזכה לקבל "מגדולי נביאי ישראל" שבחים "שלא נשמעו מעולם מפי נביאי ישראל על מלך זר", ובהם הבטיח לו ה' "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר, דַּלְתוֹת נְחוּשָׁה אֲשַׁבֵּר וּבְרִיחֵי בַרְזֶל אֲגַדֵּעַ […] לְמַעַן עַבְדִּי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל בְּחִירִי, וָאֶקְרָא לְךָ בִּשְׁמֶךָ, אֲכַנְּךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה 2 – 4).
בספרו "קדמוניות היהודים" (ספר יא) הסביר ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) את יחסו של כורש ליהודים בזכות "הנבואה שניבא עליו ישעיהו 210 שנה קודם לכן." על סברה זו העיר בן-גוריון, כי ספק אם יש לה יסוד, שהרי לפי חוקרי המקרא בימינו, פרקי הנבואה בישעיהו על כורש נאמרו על ידי "נביא אחר, שחי בזמנו של כורש" – הוא ישעיהו השני. עם זאת ציין בן-גוריון, כי "יש להניח שיהודי בבל סייעו בידי כורש במלחמתו, כשם שהיהדות בזמננו גילתה ברובה הגדול אהדה לאנגליה במלחמת העולם הראשונה. והיה בלי ספק עניין מדיני לכורש, שיהיו לו בעלי-ברית נאמנים בחלק המערבי של מלכותו, בקדמת הים-התיכון." לטענתו של בן-גוריון, הצהרת כורש לא העידה על יחס מיוחד ליהודים, והייתה חלק ממדיניותו של כורש בארצות שכבש: "הכובש הגדול שקם לפרס לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה לא נהג כמלכי אשור ובבל, שהיו מַגלים עמים נכבשים ומושיבים במקומם עמים אחרים." ובניגוד לאלכסנדר מוקדון וליורשיו (היוונים), לא ניסה כורש "להטמיע העמים הנכבשים בתרבות עמו, ולא ניסה כלל, כיורשי מוחמד, להטיל על העמים הנכנעים את דתו ולשונו." כורש הפגין גדלות-נפש וכבוד לעמים בשליטתו, "כיבד את הדת והפולחן של כל עם ועם והוקיר את אלוהיו." קריאתו ליהודי בבל – "מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם" – תאמה את מדיניותו. הוא "לא עשה שקר בנפשו ולא החניף, וגם לא הודה באלוהי ישראל במובן שהאמינו בו היהודים". כורש קיבל והוקיר את אמונתו של כל עם – "לכל עם יש אלוהיו" – ולפיכך הכריז כי "ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".
המלך כורש – כמו גם יורשיו בממלכת פרס – העניקו "אבטונומיה רוחנית-פולחנית" לכל העמים שתחת שלטונם, וריכזו בידם "רק השלטון המדיני והצבאי". וכך, במשך מאתיים שנות קיומה של ממלכת פרס, עד לכיבושה בידי אלכסנדר מוקדון, "נהנו היהודים בארצם מאבטונומיה דתית. ובתקופה זו נתגבשה ונתחזקה היהדות לכל תקופת בית שני". לסיכום פועלו ודמותו של המלך כורש קבע בן-גוריון בחגיגיות: "אין ספק שגדולתו של כורש כשליט אדיר ונאור ומבַצע שיבת ציון לראשונה, ראויה שתשתמר בתוכנו ובתוך כל האנושות התרבותית."[20]
בן-גוריון מצא סמליות רבה בעובדה, שהכינוס לתנ"ך שבו הרצה על הנושא התקיים בחודש ניסן: ככל הנראה הייתה גם הצהרת כורש בחודש ניסן, ולפיכך "ייתכן אפוא שחודש זה הוא חודש ההכרזה לפני 2,500 שנה".[21] ושיבת ציון זו היא שהצילה את העם היהודי מן הגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים : "אובדן הצביון הלאומי המיוחד וטמיעה גמורה בקרב עמי הסביבה", כדברי פרופ' יאיר הופמן.[22] בשידור רדיו לאומה לרגל יום העצמאות השני (תש"י – 1950) הזכיר בן-גוריון למאזינים, כי שבי ציון הראשונים "הניחו היסוד לבית השני וחוללו תמורות תרבותיות וחברתיות בחיי האומה אשר עצבו לעולמים [את] דמותה של האומה היהודית". זאת ועוד: בימי שיבת ציון "הוקמה ובוצרה […] חומת היהדות ונוצרו הדפוסים הרוחניים של האומה העברית אשר האריכו ימים מאז ועד היום הזה."[23]
[1] על-פי: דוד בן-גוריון, לדמותו של המלך כורש, בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשכ"ט –1969, עמ' 202 – 208 (כל ציטוט שאין לידו מראה מקום – הוא מתוך מאמר זה); שיבת ציון, שם, עמ' 209 – 218; דוד בן-גוריון, קיבוץ גלויות שבימינו, בתוך: ספר המועדים כרך ז: ימי מועד וזיכרון, לוקט ונערך על ידי ד"ר יום-טוב לוינסקי, הוצאת אגודת עונג שבת (אהל שם), ע"י הוצאת דביר, תשט"ז – 1956, עמ' 247 – 248.
[2] הכוונה לכנסים השנתיים של החברה לחקר המקרא בישראל, שנוסדה בירושלים בשנת תש"י- 1950 בראשותו של פרופ' חיים גבריהו. כנס היסוד של החברה לחקר המקרא התקיים בחודש ניסן תשי"ב- 1952, ומאז – במשך כשלושים שנה – נערכו כנסי תנ"ך שנתיים – תמיד בחודש ניסן, חודש האביב, זכר ליציאת מצרים וזמן חירותנו. הכנסים כללו הרצאות של טובי החוקרים, ולאחר מלחמת ששת הימים – גם סיורים לאתרים מקראיים ולחפירות ארכיאולוגיות. המשתתפים היו המוני בית-ישראל לצדם של ראשי המדינה, ובהם ראש הממשלה דוד בן-גוריון, חוקרי מקרא, שופטים, מורים וסטודנטים. בשנות השמונים של המאה ה- 20 דעכו הכינוסים עד שפסקו לגמרי.
[3] בתלמוד נזכר סדר קדום של ספרי הנביאים, השונה מזה הנהוג בימינו: ספרי נביאים אחרונים פותחים בספר ירמיהו (כהמשך לספר מלכים), ומגילת רות מופיעה בנפרד מן המגילות האחרות, לפני ספר תהלים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמ' ב).
[4] פסוק זה הוא חזרה כמעט מדויקת על פסוקי הפתיחה של ספר עזרא (א 1 – 4). הפסוקים מספר עזרא מופיעים להלן.
[5] ליתר דיוק: בן-גוריון התייחס לשני הפסוקים המסיימים – "שני פסוקים רבֵּי-משמעות" (דברי הימים ב, לו 22 – 23).
[6] כינוי זה גם "הבדיל בינו ובין כורש הראשון שקדם לו וכורש הצעיר שבא אחריו".
[7] בן-גוריון פירש צירוף זה כאן במשמעותו המקראית-המילולית: משיח = משוח למלכות (ולא גואל ישראל והעולם). וכך גם בפרשנות המסורתית. ועוד בנושא – בהערה 16.
[8] על כורש מסופר בספר ישעיהו וכן בספרי הכתובים – דניאל, עזרא ודברי הימים.
[9] דוד בן-גוריון, שיבת ציון, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 214. בן-גוריון ציין "בהדגשה מיוחדת", כי "כורש לא העניק ליהודים עצמאות או אבטונומיה מדינית – אלא רק עצמאות רוחנית, דתית, פולחנית. הרישיון ניתן לעלות לירושלים ולבנות בית ה' בירושלים. הוא גם הרשה לנשארים לנדב לבית האלוהים אשר בירושלים. אבל השלטון בארץ נשאר בידי הפרסים ופחותיהם" – עד לימי החשמונאים, כ-400 שנה לאחר הצהרת כורש (שם, שם, עמ' 216, 218).
[10] ממלכת עילם שכנה בין אשור ומָדַי בצפון ובין פרס בדרום. בימינו – אחד ממחוזות איראן שנקרא חוזיסטן). השם עילם נזכר לראשונה בספר בראשית כשמו של אחד מנכדיו של נח, בנו של שם: "בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר וְאַרְפַּכְשַׁד וְלוּד וַאֲרָם." לפי המסופר בספר בראשית (יד 1 – 11), בימי אברהם שלט כדרלעומר מלך עילם בכל אזור בבל, וגם המלכים באזור נהר הירדן (סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער ) היו משועבדים לו.
[11] אימפריה זו מתוארת במגילת אסתר כמשתרעת מהודו ועד כוש (=נוביה, דרום מצרים וצפון סודאן של ימינו) , ובה 127 מדינות (אסתר א 1).
[12] וזאת בניגוד לממלכתו של אלכסנדר מוקדון, "שהיה במידה ידועה יורש האימפריה הפרסית", אך קיסרותו "נתקיימה רק בחייו, ומיד אחרי מותו נתפרקה" (דוד בן-גוריון, שיבת ציון, עמ' 203).
[13] לפי אחת האגדות היה זה אסטיאגס מלך מדי שציווה על שר צבאו להרוג את כורש הילד. שר הצבא לא קיים את הפקודה, ולימים הצטרף לכורש במלחמתו במדי. בן-גוריון טרח להדגיש, כי כבר בהשתלטות על מדי התגלתה אצילותו של כורש ככובש וכמנהיג: " כשכורש לקח בשבי את אויבו אסטיאגס נהג אתו בחסד כדרכו תמיד, ולא פגע בו."
[14] שתי הממלכות נזכרות בתנ"ך, במגילת אסתר ובספר דניאל, כממלכה אחת – מדי ופרס / פרס ומדי – עשר פעמים: הצירוף "מדי ופרס" נזכר שש פעמים, בהן פעם אחת במגילת אסתר ועוד חמש פעמים בספר דניאל (פרקים ה, ו, ח); ואילו הצירוף "פרס ומדי" מופיע ארבע פעמים – כולן במגילת אסתר.
[15] גם בעניין זה – כמו בנושאים מקראיים אחרים (ובראשם קדמות העברים בארץ) – התפלמס בן-גוריון עם פרופ' יחזקאל קויפמן. זה האחרון שלל את פרשנותו של בן-גוריון וסבר כי נבואה זו של ישעיהו נאמרה על אשור – ולא על בבל, ושני הפסוקים הפותחים את פרק יד אינם אלא תוספת מאוחרת שאינה שייכת לפרק. גם מדי הנזכרת בפסוקים לא הייתה לשיטתו של פרופ' קויפמן מדי הקשורה לפרס – אלא עַם רחוק מצפון, דוגמת עמי אררט, מִנִי ואשכנז הנזכרים בירמיהו נא 27 – 28. בן-גוריון התקשה לקבל את פרשנותו של קויפמן, חלק עליה ואף הביא חיזוק לעמדתו הן מספר ישעיהו והן מספר ירמיהו.
[16] פירוש זה של בן-גוריון תואם את הפרשנות המסורתית: רד"ק פירש: " שהמלוכה הייתה על ידי משיח הנקרא המנוי, שממנה האדם על איזה דבר בלשון משיחה, וכן: 'ומשחת את חזאל' (מלכים א 19) – תמשח לנביא תחתיך, יען משח ה' אותי. וכן למשיחו לכורש הממונה שלו, כי האל מינה אותו למלך." וכך גם פירש מלבי"ם: "כה אמר ה' למשיחו לכורש – אשר משח ומינה אותו למלאות דבריו."
[17] בן-גוריון הוסיף בסוגריים הסבר למילה "אחת", המציינת כאן את השנה הראשונה לשלטונו של כורש בבבל, "וזוהי שנת 539 או 538 לפני הספירה".
[18] "וְהִשְׁתְּכַח בְּאַחְמְתָא בְּבִירְתָא דִּי בְּמָדַי מְדִינְתָּה מְגִלָּה חֲדָה וְכֵן כְּתִיב בְּגַוַּהּ דִּכְרוֹנָה" (עזרא ו 2).
[19] בניית בית המקדש נמשכה בימי חגי וזכריה, "מאחרוני הנביאים בישראל", והושלמה "בשלושה לחודש אדר, בשנה השישית למלכות דריווש" – כלומר: בשנת 516 לפני הספירה, "בימי זרובבל בן שאלתיאל". בן-גוריון העיר, כי "גם אז לא שבו מבבל כל היהודים" וכי לא כולם נענו לקריאתו של הנביא ישעיהו (מח 20): "צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה, הַגִּידוּ הַשְׁמִיעוּ זֹאת הוֹצִיאוּהָ עַד קְצֵה הָאָרֶץ, אִמְרוּ: גָּאַל ה' עַבְדּוֹ יַעֲקֹב".
[20] בכינוס התנ"ך באותה שנה נכחו גם שני נציגים אירנים – "שני שליחים של פרס בימינו, הנקראת עתה בשם איראן". באותה תקופה שררו יחסי ידידות בין מדינת ישראל לאיראן, שהייתה אז תחת שלטונו של השאח מוחמד רזא שאה פהלווי (1941 – 1979). ולכן חתם בן-גוריון את דבריו בהדגשת הידידות בין מדינת ישראל הצעירה ליורשתה של ממלכת פרס העתיקה, וציין בסיפוק כי "שני עמים עתיקים" אלו "נפגשים שוב על הזירה הבין-לאומית כעמים וידידים העובדים […] יחד לטובתם המשותפת ולטובת השלום בעולם."
[21] את ההרצאה נשא בן-גוריון בשנת תשכ"א – 1961, והצהרת כורש הייתה בשנת 539 / 538 לפני הספירה, כך ששנת 1961 (או אולי השנה שאחריה – 1962) הייתה שנת ה- 2,500 להכרזה.
[22] יאיר הופמן, שיבת ציון, בתוך: אלי בר נביא (עורך), האטלס ההיסטורי – תולדות עם ישראל, הוצאת משכל, תשנ"ב – 1992, עמ' 28.
[23] דוד בן-גוריון, קיבוץ גלויות שבימינו, בתוך: ספר המועדים כרך ז, עמ' 247 – 248.
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם
דוד בן-גוריון: "התנ"ך זורח באור עצמו"/ מתיה קם
"התנ"ך זורח באור עצמו" – זו הכותרת למכתב ארוך שכתב דוד בן-גוריון בתגובה למאמר של "חבר ותיק", יצחק דמיאל-שוויגר,[1] על התנ"ך. לדברי בן-גוריון ייחס לו דמיאל-שוויגר עמדה לא מדויקת על "ייחוד-ערכו של ספר התנ"ך" – "חצי- אמת", "דברים שלא עלו על לבי", כהגדרתו של בן-גוריון. לפיכך החליט להעמיד דברים על דיוקם ולהציג את תפיסתו במכתב ארוך, שלימים נדפס כמאמר.[2]
דוד בן-גוריון האמין כי התנ"ך הוא "היצירה הגדולה ביותר של העם העברי עד ימינו אלה", "ספר החיים שלנו", תרומה ייחודית של העם היהודי לאנושות כולה. מכל אוצרות הרוח שיצר עם ישראל[3] לדורותיו ולתפוצותיו, לא היו ספר או יצירה – להערכתו של דוד בן-גוריון – שזכו להשפעה כה מכרעת על עיצוב המורשת וההיסטוריה היהודית. "מקורה ושורשה של היהדות – כאמונה וכעם – הוא בספר הספרים."[4] "בתנ"ך נתגלה ייחודו וייעודו של העם היהודי",[5] ורק בו ומתוכו מתקיימת הזיקה הייחודית המשולשת והנצחית בין הספר, העם והארץ, היא "ארץ הצבי".[6] "התנ"ך עשה אותנו לעם עולם", כתב בן-גוריון בשנת תשכ"ב – 1962 לסופר חיים הזז. אך "בגולה פרחה נשמתו של התנ"ך, [ואילו] בישראל חזרה הנשמה והיא מתחילה לפרוח בלבבות."[7] בן-גוריון פיתח קשר אישי עמוק לספר הספרים, וקשר זה עיצב את תפיסת עולמו כמנהיג יהודי-ציוני, וכאדריכלהּ של מדינת ישראל: "מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים."[8]
אמת התנ"ך וייחודו
בן-גוריון העיד כי הוא מרצה וכותב על התנ"ך "מתוך אהבה רבה והערצה עמוקה", אך לא כחוקר ולא כמומחה אלא "כאחד הקוראים הפשוטים של התנ"ך". בן-גוריון הדגיש כי התנ"ך אינו רק ספר "אלא ספרות שלמה, הכוללת דברי אגדה […] סיפורים, היסטוריה, חוקים ומשפטים, תוכחה וקינה, שירה והגות, דברי-חכמה ומשאות-נבואה". לתפיסתו של בן-גוריון, אחת הסגולות "הגדולות והיקרות" של התנ"ך היא "האמת, האמת האכזרית, שאין לפניה כל משוא-פנים",[9] אותה אמת שהיא "חותמו של הקדוש-ברוך-הוא"[10] ולפיכך "אין הרבה ספרים בעולם הטבועים בחותם זה כתנ"ך." זאת ועוד: המחברים של ספרי התנ"ך "רצו שנדע [את] האמת כולה ונתנו כבוד לאמת". דוגמה לאמת הנוקבת – הם פרקי ספר שמואל (א-ב) ותחילתו של ספר מלכים א, העוסקים בקורותיו של דויד ובמעשיו "והם מספרים מה שהם מספרים […] על עלילותיו האדירות ועל פשעיו המגונים" – תיאור ללא כחל ושרק, שאינו חוסך שבטו גם מדמות מופת כדויד המלך. "לזאת נתכוונתי בדברי על האמת האכזרית שבתנ"ך", קבע בן-גוריון והוסיף שאף-על-פי-כן "נלמד את התנ"ך כמו שהוא, על אמיתו הגדולה והמרה. ובהתעטף נפשנו – נקרא המנוני התהלים המופלאים" – שאף הם של דויד המלך.[11]
אך ייחודו של התנ"ך אינו רק "בהיותו ספר-האמת"; שהרי בתנ"ך מתועדים "תולדות העם היהודי, והוא מוסר לנו רחשי-לבם, הגיגם, חזונם ואמונתם של אבות האומה, מחוקקיה, נביאיה – וכאלה כן אלה חשובים ויקרים." ועוד בתנ"ך – "חוויות גדולות ועמוקות, חוויות גופניות ורוחניות, מוסריות ורעיוניות, של חוזים (=נביאים( גלויי-עין,[12] שאין מָשלם (=דוגמתם) בהיסטוריה העולמית". ויש בספרי התנ"ך – דוגמת הושע ומיכה וישעיהו ותהלים – לא רק תיאור של חיי העם ומנהיגיו, אלא "רעיונות אלוהיים ומוסריים ורחשי-לב עמוקים וגדולים." ומאחר שהתנ"ך "הוא יצירת העם היהודי", הסיק בן-גוריון כי "גדלותו של התנ"ך היא גדולת הרוח של עם ישראל." הוא היה שותף נלהב לדעה, שהתנ"ך "הוא הביטוי העליון של ייחודנו" כמו גם "תעודת-הזיהוי שלנו".
הסוד הגדול בתנ"ך
לדברי בן-גוריון, בתנ"ך "אנו עומדים לפני סוד גדול ונורא, שאין איש יודע פשרו", והסוד הזה הוא אלוהים. אך שֵם זה – והעיקרון של "מתן שֵם" לבורא העולם – אינו מבהיר או מסביר "מה שאינו ניתן להבהרה ולהסברה". האבות והנביאים שמעו דבר אלוהים "אבל אין אני יודע מאין בא הדבר אשר שמעו […] ונדמה לי שאין איש יודע איך אלוהים משמיע דברו, 'ולא ישיגוהו מַשיגי הגוף' אומר כל יהודי בתפילת שחרית".[13] ובעניין זה העיד בן-גוריון כי הוא קיבל את דברי רמב"ם, "שאין לאלוהים […] גוף ואין לו דמות הגוף." ולמרות שלא ידע ולא הבין את פשרו של הסוד הגדול, של בורא העולם, האמין בו בן-גוריון בכל מאודו: "אני משוכנע באמִתַת אלוהים יותר משאני משוכנע בכל אמת אחרת", כתב בן-גוריון לפרופ' עזרא שפיזהנדלר.[14] "אלוהים הוא אלוהי-עולם, אלוהי נצח-נצחים ועולמי-עולמות" זאת ועוד: "אבינו שבשמים – הוא אבי כול". מן התנ"ך למד בן-גוריון "מה חשבו אבות-אבותינו על הסוד הגדול הזה […] הסוד עצמו נשאר סוד. והוא גם סוד ה'רוח' וגם סוד ה'חומר'. הרוח והחומר הם "גילויי אחדות עליונה".
הרוח והחומר – בתנ"ך
האחדות של רוח וחומר בתנ"ך הייתה בעיני בן-גוריון "יתרון עצום של התנ"ך" על פני ספרות חז"ל הבתר-מקראית. "אינני מוצא בתנ"ך […] שני עולמות נפרדים: עולם של חומר לחוד ועולם של רוח לחוד, או העולם הזה ועולם הבא," ציין בן-גוריון והוסיף כי בתנ"ך כולו "אין זכר ואין רמז לעולם הבא". ייעודו של עם ישראל, כפי שנמסר למשה מפי ה' אחרי יציאת מצרים ולפני מעמד הר סיני, תומצת בהגדרה המשלבת רוח וחומר, ממלכה וקדושה: "עם ישראל יהיה 'סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים … מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ'".[15] הברכות שהבטיח האל לבני ישראל, אם ישמעו בקולו, התייחסו למציאות החיים על שלל היבטיה: "ברכת שדה ועיר, ברכת [פרי] בטן ואדמה, פרי הבהמה ושְׁגַר האלפים וְעַשְׁתְּרֹת הצאן,[16] ברכת טנא ומִשְאֱרֶת,[17] ברכת גבורה וניצחון נגד כל האויבים הקמים עליו, ברכת אָסם [התבואה] ומשלח יד (=פרנסה) – "וּבֵרַכְךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".[18] גם "הנביאים המאוחרים" – שפנו אל העם בשם "אלוהי הצדק והמשפט, החסד והאמת" ודרשו בשם ה' "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" – עמדו אף הם תמיד על קרקע מוצקה של הארץ ושל העולם הזה, והתנבאו בנשימה אחת ש"לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" – "וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד".[19]
התנ"ך – והמדרש
דוד בן-גוריון יצא נגד הדעה שרווחה גם בקרב אנשי רוח בדורו וגרסה כי "אמת המדרש וחשיבותו גדולה מאמת התנ"ך וחשיבותו." ועם זאת הכיר בן-גוריון בערכה של ספרות חז"ל – המשנה, התלמודים והמדרשים – וראה במדרשי חז"ל "נכס רוחני רב ויקר, גם אם אינו מגיע בשום אופן לדרגת התנ"ך, לא מבחינת התוכן ולא מבחינת הצורה". יתר על כן: "יש במדרש דברים נהדרים שאין בתנ"ך," כתב בן-גוריון, והוסיף: "ויש לפעמים במדרש תיאורים שונים מאלה שבתנ"ך גם באותו עניין עצמו" – לדוגמה: תיאור מעמד הר סיני בתורה ובמדרש. "בתורה מלווה מעמד הר סיני ב'קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד', 'וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר'.[20] ואילו המדרש מספר: 'כשנתן הקודש-ברוך-הוא את התורה – ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אוֹפַנִים (= סוג של מלאכים) לא עפו, שְׂרָפִים (=מלאכים) לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע והבריות לא דיברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: אנוכי ה' אלהיך.'[21] "ואני מודה," כתב בן-גוריון, "שהתיאור של האגדה כאן נראה לי יותר מהתיאור שבתורה." בן-גוריון עמד גם על הפער בין התנ"ך לספרות חז"ל בנושאי הלכה – הבדלים בין פשט הכתוב בתורה לבין ההלכה של חז"ל, לדוגמה: "בתורה נאמר: 'עַיִן תַּחַת עַיִן'.[22] חכמינו ז"ל אמרו אחר כך: עין תחת עין – ממון (=תשלום כפיצוי על הפגיעה בעין)."[23] וגם במקרה זה העיד בן-גוריון – למרות עליונות התנ"ך בעיניו – ש"מבחינה מוסרית קרובה לנו אִמרת חז"ל [יותר] מהפסוק המקורי בתורה". עם זאת, להערכתו של בן-גוריון "אין לקבל מאמר חז"ל זה כפירוש אותנטי לפסוק שבתורה", שכן "אילו רצתה התורה להגיד ממון – הייתה אומרת זאת בעברית צחה: כופר תחת עין, או כסף תחת עין וכדומה." ומכאן מסקנתו, שאם כתוב בתורה 'עַיִן תַּחַת עַיִן, שֵׁן תַּחַת שֵׁן, יָד תַּחַת יָד, רֶגֶל תַּחַת רָגֶל […]' יש להבין את הדברים כפשוטם, גם אם לא ינעמו עכשיו לחכִּנו". וזאת מאחר ש"האמת קודמת לכול", ויש להקפיד – לשיטתו של בן-גוריון – על הפרדה מוחלטת בין התנ"ך לספרות חז"ל: "ספרי התנ"ך וספרי המדרש הם שני דברים שונים בהחלט; האחרונים תלויים בראשונים (אם כי לא לגמרי ולא תמיד ולא בכול), אבל אין הראשונים מתפרשים אלא מתוכם" – היינו: את ספרי התנ"ך יש לפרש לפי הכתוב בתנ"ך – ולא לפי מדרשי חז"ל ופרשנותם. דוגמה נוספת לפער בין התנ"ך למדרש – מגילת שיר-השירים ומדרש שיר-השירים. בן-גוריון מדגיש, כי "האמת מחייבת" גם במקרה זה, ולכן הוא דבק בגרסת שיר-השירים כפשוטה במקרא, המתארת "אהבה פשוטה, טבעית, ארצית, בין נוטרת-כרמים שחרחורת ונאווה ובין דוֹדָהּ – הרועה בגנים ולוקט בשושנים." וזאת בניגוד לפרשנות של מדרש שיר-השירים, המציגה את תוכן המגילה במישור הסמלי, כאלגוריה, משל, על היחסים בין עם ישראל ("השולמית") לאלוהיו ("הדוֹד"). בן-גוריון חזר והטעים, כי "התנ"ך והמדרש על התנ"ך – הם שני דברים שונים", אך סייג והוסיף: "לאו דווקא מתנגדים וסותרים זה לזה בכל המקרים". ובכל מקרה, "שונים זה מזה: שיר-השירים לחוד, ומדרש שיר-השירים לחוד." לפי פרשנותו של בן-גוריון, התנ"ך הוא היצירה הגדולה ביותר של עם ישראל, והוא היה כזה "בטרם היות המדרש". ואף על פי ש"המדרש יפה בשלו" – "התנ"ך גדול ונשגב", ואין להבין את התנ"ך ולפרשו בעזרת המדרש – "אלא מתוכו", מתוך התנ"ך עצמו. עוד דוגמה לפער שבין התנ"ך למדרש – דמותו של דויד המלך. "יפה היא האגדה על כינורו של דויד שהיה מנגן מאליו, וכשהגיע חצות לילה מיד היה דויד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר," כתב בן-גוריון, אך העיר: "אבל אין זה דויד של התנ"ך […] סופרי התנ"ך הגדולים מסרו לנו דמותו של דויד המלך על עלילותיו האדירות ועל פשעיו המגונים" ואף הדגיש כי "שום מדרש […] לא ימחק דברים אלה". בן-גוריון העלה את ההשערה, שספק אם מלכתחילה נועדו המדרשים כפרשנות לתנ"ך. להערכתו, בעלי המדרש "נִתְלוּ בפסוקי התנ"ך כדי להשמיע מה שבלבם", ואף שדברים אלה היו "לעתים קרובות נהדרים ונאצלים" – אלה היו דברי המדרש, "לא דברי התנ"ך" – והרי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו".[24] זאת ועוד: להערכתו של בן-גוריון, "רוב דברי התנ"ך הם שיאים ואין למעלה מהשיא." ולפיכך הסתייג נחרצות מקביעתו של אברהם קריב,[25] ש"כל פסוק [בתנ"ך] התחיל לחיות את חייו האוניברסליים והנצחיים בתקופה שלאחר התנ"ך", וכי "אמת המדרש וחשיבותו גדולה מאמת התנ"ך וחשיבותו". ומכאן מסקנתו הנחרצת של בן-גוריון: "נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש ומדרש שבאו אחריו", בצירוף הסייג המתבקש בדבר חשיבותה ומקומה של הספרות הבתר-מקראית לעם ישראל ולדורנו: "הספרים והפירושים והמדרשים שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתנו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאור שבהם." אך התנ"ך הוא, כאמור, "תעודת הזיהוי שלנו" – ויש להכיר "תעודה זו כמות שהיא".
התנ"ך, הגלות והארץ
לפי השקפתו של בן-גוריון, היציאה לגלות גררה נתק מתמשך בין ספר הספרים לעם ישראל: "בצאתנו לגולה נעקר עמנו מהקרקע שעליו צמח התנ"ך ונשלף ממסגרת המציאות המדינית והרוחנית שבתוכה נתרקם". שהרי "כל ספרי התורה והנביאים הראשונים והאחרונים הם פרי וביטוי של המאבק המדיני והרעיוני של עם ישראל בסביבה הארצית, המדינית והתרבותית שבה חי העם בתקופת התנ"ך, מימי אברהם אבינו ועד ימי עזרא ונחמיה וגם אחריהם."[26] ומכיוון שארץ ישראל הייתה הרקע למרבית ספרי התנ"ך, הכרת הארץ היא תנאי להבנת התנ"ך: "בלי הכרת הסביבה אין להכיר את התנ"ך". בתקופת הגלות הארוכה "נסתלפה ונתעקמה דמותו של עמנו", ויחד אתה "נתעקמה דמותו של התנ"ך". יתר על כן: גם פרשני התנ"ך המסורתיים שחיו ופעלו בתפוצות "נעקרו מסביבת התנ"ך, מאקלימו הרוחני והחומרי" ולפיכך "לא יכלו עוד להבין את ספר הספרים כראוי לו". ולמרות הכרתו בחשיבותה של הפרשנות המסורתית קבע בן-גוריון: "פירוש רש"י לתנ"ך חשוב מאוד, אבל אין הוא אלא פירוש רש"י." ורק עם הקמתה של מדינת ישראל הריבונית "אנו נושמים מחדש את האוויר שהקיף את התנ"ך בהתהוותו". קיום זה במולדת העתיקה מאפשר לנו "לעמוד על מהותו ואמיתו של התנ"ך – גם ההיסטורית והגיאוגרפית וגם הדתית והתרבותית".
סיום
כבר בימי בן-גוריון, לפני
כ- 60 שנה, לא שפר מעמדו של התנ"ך בקרב בני הדור, ובכלל זה הנוער. על כך
התלונן בן-גוריון והעיד בצער כי "אין דורנו מכיר את התנ"ך […] ובלי
ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו
ועתידנו." כדי לנסות ולתקן את המצב ביקש בן-גוריון לרתום למשימה את אנשי
הרוח, והפציר בהם "כסופרים, כציירים,
כפסלים, כמוסיקאים, כאנשי בימה, כהוגי-דעות וכמחנכים" להביא את "דבר התנ"ך
לדורנו […] בכל אמצעי האמנות וכושר (=וכישרון) הרוח" ולהפיץ בקרב הדור
הצעיר, בארץ ובתפוצות, "את אורו המבהיק של ספר-הספרים", שהרי רק כאן,
במולדת המתחדשת, "התנ"ך זורח באור עצמו" ורק כאן "ניתן לנו
לעמוד על אורו האמיתי והמלא של התנ"ך כפי שרק דורנו הנגאל מסוגל
לראותו".
[1] המאמר התפרסם בעיתון "דבר" בערב ראש השנה תשי"ד (1953).
יצחק דמיאל-שוויגר (1892 – 1972) היה ממייסדי קיבוץ עין חרוד ואיש חינוך, שערך דו-שבועון לילדים ("צפרירים") עוד בשנות מגוריו בפולין. דמיאל-שוויגר כתב סיפורים לילדים, ובהם הסיפור המפורסם "שמלת השבת של חנה'לה".
[2] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו – 1976, עמ' 49-41. ההדגשות – במקור. מאמר זה הוא, כאמור, המכתב שכתב בן-גוריון בחודש תשרי תשי"ד – ספטמבר 1953. את המכתב (והמאמר) חתם בן-גוריון במילים אישיות של התנצלות ענווה: "אני נח עכשיו על הר הכרמל ויכולתי להרשות לעצמי להלאותך בדברים אלה – ואתך הסליחה."
כל ציטוט שאין לידו מראה מקום – הוא מתוך מאמר זה.
[3] "עם ישראל", "העם היהודי", "העם העברי" – הם שמות נרדפים בכתבי בן-גוריון. עם זאת הדגיש בן-גוריון, כי כל אחד משלושת השמות נוצר בתקופה מסוימת בתולדות העם: לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", עיונים בתנ"ך, עמ' 108).
[4] דוד בן-גוריון במכתב ליהושע טסלר, תשכ"ז – 1967, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 77.
[5] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, עמ' 48.
[6] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, הוצאת ספרים עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 70. הצירוף "ארץ הצבי" נזכר בספר דניאל יא 16, והפרשנים (רש"י, אבן-עזרא ואחרים) מפרשים אותו ככינוי לארץ ישראל.
[7] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, תשכ"ב – 1962, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76. בן-גוריון משתמש בשתי המשמעויות המנוגדות של הפועל לפרוח: א. להיעלם, להסתלק ("פרחה נשמתו"); ב. להצמיח פרחים, ללבלב (הנשמה מתחילה "לפרוח בלבבות").
[8] דוד בן-גוריון במכתב לשופט העליון ד"ר משה זילברג, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם, עמ' 79-78.
[9] בן-גוריון מזכיר כדוגמה לאמת חסרת משוא-פנים "את המעשה באוריה החיתי ודברי נתן הנביא לדויד המלך: 'אתה האיש' (שמואל ב, יב 7); וכן את סיפור שמשון, ורשימות היחס הארוכות שמקדישה התורה לאלופי אדום.
[10] "דאמר רבי חנינא: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף נה עמ' א).
[11] לפי המסורת, דויד המלך – הנזכר במקרא כנגן, משורר, ומקונן – הוא שכתב את ספר תהלים (תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמ' ב). ואולם לקביעה זו שבתלמוד יש המשך שאינו ברור כל צורכו, ולפי הפשט קובע ההמשך כי עשרה אנשים אמרו (=חיברו) את ספר תהלים, ובהם אדם הראשון ואברהם ומשה ודויד ושלמה וכן אסף ושלושת בני קורח ועזרא.
[12] "גְלוּי עֵינָיִם" – צירוף מקראי (במדבר כד 4) שפירושו: בהיר מבט, מי שרואה בצורה בהירה וברורה.
[13] הכוונה לעיקרון השלישי מתוך י"ג (13) העיקרים שנוהגים לומר מדי יום בסיום תפילת שחרית: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה. שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אֵינוֹ גוּף וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף. וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל." עיקרון זה שולל את הגשמיות של האל וקובע כי הוא "אינו גוף" ואין לשוות לו תכונות המאפיינות גופים, כגון תנועה ומנוחה, ישיבה או עמידה, ועל כך אמר הנביא ישעיהו: "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל" (ישעיהו יא 14). עיקרי האמונה בסידור התפילה הם נוסח מקוצר של י"ג עיקרי האמונה שאותם ניסח רמב"ם בפירושו למשנה (סדר נזיקין, מסכת סנהדרין, פרק עשירי, הוצאת מוסד הרב קוק, תשנ"ב – 1992, עמ' קמא-קמה. תירגם מערבית: יוסף דויד קאפח).
[14] המכתב משנת תש"ל – 1970, בתוך: הזקן והעם, עמ' 73.
[15] שמות יט 6-5.
[16] "שְׁגַר אֲלָפֶיךָ" = הוולדות של הבקר שלך. "ְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ" = הריבוי של צאנך, הגדיים שימליט צאנך.
[17] הטנא – הסל שלתוכו אוספים את הפירות, כמו גם המִשְאֱרֶת – הכלי שבו לשים את הבצק מקמח התבואה, מייצגים את ברכת היבול.
[18] דברים כח 14-1.
[19] מיכה ו 8; ישעיהו ב 4; מיכה ד 4.
[20] שמות יט 16; כ 14.
[21] מדרש שמות רבה, מהדורת וילנה, פרשה כט סימן ט.
[22] שמות כא 24.
[23] תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף לב עמ' ב; תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פג עמ' ב (ועוד).
[24] "אין מקרא יוצא מידי פשוטו": כלל שקבעו חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף סג עמ' א – ועוד). ומעניין שבן-גוריון השתמש בעיקרון מספרות חז"ל כדי לחזק את טענתו בעניין פשט המקרא. עיקרון זה של חז"ל הנחה גם פרשני תנ"ך מסורתיים, ובהם: רש"י, רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י), ראב"ע (ר' אברהם בן-עזרא), ר' יצחק אברבנאל.
[25] אברהם קריב (1976-1900) – עורך ומתרגם, איש ספר ומסאי. שימש כעורכם של מוספים ספרותיים כמו גם של הוצאת הספרים "עם עובד". זכה בפרס ביאליק לספרות (תשל"ג – 1973).
[26] עם זאת הוא ציין, כי מקצת ספרי התנ"ך – ובהם ספרי משלי ואיוב ומרבית פרקי תהלים – "אינם קשורים לזמן ולמקום".
© כל הזכויות שמורות למתיה קם
דוד בן-גוריון – התנ"ך, העם והארץ[1] / מתיה קם
דוד בן-גוריון, איש החזון והרוח, אוהב התנ"ך, העם והארץ
(התמונה באדיבות ויקיפדיה, צילם:פריץ כהן)
ייחודו של התנ"ך
"מאז באתי לארץ עוצבתי בעיקר מהתנ"ך, שרק פה, בארץ, החילותי להבין אותו בכל עומקו, והושפעתי ממנו יותר מכל ספר וספרות אחרים – יהודיים ולא יהודיים."[2] כך העיד דוד בן-גוריון על הזיקה הייחודית והעמוקה שנוצרה בינו ובין התנ"ך כאן, בארץ, וליתר דיוק: כאן, בארץ – לאחר קום המדינה: "תקומת ישראל ומלחמת-הקוממיות האירו לי את התנ"ך באור חדש" ובמיוחד את "סיפורי האבות, יציאת מצרים, הכיבוש וההתנחלות".[3] כאן ואז אירע לבן-גוריון מה שלא יכול היה לקרות באלפיים שנות גלות, שבהן אמנם נכתבה יצירה יהודית "גדולה וענפה" – אך "הועם זיוו" של ספר הספרים; וזריחתו מחדש "באורו האמיתי והמלא" התאפשרה "רק עם חידוש הקוממיות העברית". רק כאן, בארץ, הגיע בן-גוריון לכלל הכרה, כי "בלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו ועתידנו".[4] לבן-גוריון, איש רחב-דעת ובקי בחכמות המערב והמזרח, היה התנ"ך – שלא מש משולחן עבודתו[5] – ראש וראשון שאין דומה לו: "אינני יודע בספרותנו או בספרות עם אחר אוצר תרבותי וחינוכי שישווה לתנ"ך".[6] בהינפי קולמוס מרהיבים עמד בן-גוריון על ייחודו של התנ"ך בזיקתו לעַם היהודי, לאמונתו ולמכורתו ההיסטורית:
א. התנ"ך הוא ספר היסטוריוגרפי ראשון מסוגו: ""בספרי התנ"ך ניתנו – זו הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית – תולדות צמיחתו וגידולו ומאבקיו של עַם".[7] העם היהודי היה אפוא "הראשון בכל העמים שכתב ספרי-היסטוריה".[8]
ב. התנ"ך הוא "המקור והשורש" של היהדות, הן כאמונה והן כאומה".[9] ספר הספרים העניק לעם ישראל, ובאמצעותו לאנושות כולה, "לא רק אמונה באל אחד בורא הכול, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות. בפסקה של שלוש מילים הביעה תורתנו [את] האמת המוסרית הנעלה ביותר: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', שעליה אמר גדול התַנָאִים: 'זה כלל גדול בתורה'."[10] לעם ישראל העניק התנ"ך את עוצמת הרוח – "כוח מוסרי גדול, שאולי אין דוגמתו בתולדות העמים […] וכוח [מוסרי] זה הביאנו עד הלום".[11] ומכאן תפקידו של התנ"ך כ"מורה-הדרך הראשי בחינוכנו היהודי והאנושי, בעיצוב רצוננו המוסרי והחברתי, ביחסנו לאדם ולאנושות."[12]
ג. "התנ"ך הנחיל לעם ישראל [את] הַכָּרַת מוצאו, עברוֹ הגדול, מאבקיו המדיניים-הצבאיים והתרבותיים-רוחניים עִם שכניו." מן התנ"ך אנו לומדים על "התקופה הגדולה והמקורית ביותר בתולדות עמנו […] בין משה רבינו ובין עזרא הסופר".[13] דומה שלא בהיסח הדעת בחר בן-גוריון להגדיר את אחד ממאמריו בכותרת "התנ"ך והעם היהודי" – ולא: התנ"ך ועם ישראל. נראה שבניסוח זה, "העם היהודי", ביקש להדגיש את המרחב הגאו-היסטורי של הזיקה בין כלל העם באשר הוא, בארץ או בתפוצות, לבין ספר התנ"ך, מולדתו הרוחנית של העם.
ד. לצד תמונה פנורמית של העבר המפואר – הציב התנ"ך לעם ישראל את "ייעודו ותקוות עתידו": את הייעוד הלאומי של שיבת ציון וקיבוץ גלויות כמו גם את הייעוד הכלל-אנושי של חזון הגאולה. בן-גוריון הטעים את נקודת המבט הייחודית לתנ"ך וליהדות: "לא געגועים מחוסרי אונים ליפעת עבר נעלמה", לתור הזהב האגדי שחלף ללא שוב, כמקובל בעמים קדומים אחרים, אלא "ציפייה דרוכה לחזון עתיד מתוקן", מבט "לאחרית הימים, שבהם תימלא הארץ דעה כמים לים מכסים,[14] העמים יכתתו חרבותם לאתים, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה." אך קודם לחזון אוניברסלי זה יש לממש את החזון הפרטיקורלי של "קיום ממלכתי-לאומי" המייחד את תקופתנו: "שיבת השבות, קיבוץ גלויות".[15]
ה. זאת ועוד: "לא רק [את] ידיעת עברו ותקוות עתידו שאב העם היהודי מספר-הספרים". התנ"ך העניק לעם ישראל ייעוד מהותני ובלעדי – להיות עם סגולה ואור לגויים: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב 7-6), "וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (שם מט 6). בן-גוריון הדגיש, כי עם ישראל יכול לממש את ייעודו כעם סגולה רק בהיותו יושב על אדמתו וברשות עצמו, [16] אבל גם בנסיבות אלה לא השכיל העם בעבר להגשים ייעוד זה. בן-גוריון הזכיר לקוראיו, כי "גם בימי השופטים וגם בימי המלכים היה העם היהודי רחוק מהאידאל של עם סגולה. אבל נפלא הדבר שדווקא הנביאים הגדולים, שלא חסו ולא חיפו על בני דורם בתוכחתם העזה והמרה – לא התייאשו ולא נכזבו מהאמונה העמוקה בייעוד העם [….] והם חזו חזון הגאולה היהודית והאנושית, שבה ישב ישראל לבטח בארצו ויהיה לעם-סגולה ולאור-גויים."[17] ואף בן-גוריון עצמו לא נואש והמשיך להאמין בייעודו של עם ישראל כעם סגולה, אור לגויים. ומתברר שרעיון זה אינו אנכרוניסטי כלל ועיקר: סקר שערך מרכז גוטמן עבור קרן אבי חי מלמד, כי בשנת תשס"ט – 2009 האמינו 70% מן היהודים הישראלים בייחודו של העם היהודי כ"עם הנבחר מכל העמים".[18]
סוד הפלא המשולש
בפרספקטיבה היסטורית ולשיטתו של בן-גוריון, היה התנ"ך "סוד הפלא המשולש" של ההיסטוריה היהודית: פלא הישרדותו של העם בתנאים כמעט בלתי אפשריים, תוך שמירה לא רק על עצם קיומו אלא גם על "ייחודו ואחדותו", על "אמונתו מימי קדם"[19] ועל לשונו, "בלי לרדת מבימת ההיסטוריה העולמית"; פלא תחייתו המחודשת של העם בארצו וחידוש עצמאותו – "לאחר גלות ונדודים במשך 1,813 שנה"[20] בתהליך חסר-תקדים בהשוואה לעמים אחרים;[21] ופלא השפעתו של "עַם קטן ועַם משולל עצמאות" על האנושות ועל ההיסטוריה העולמית במהלך כל הדורות.[22]
את סוד "הפלא המשולש" המיוחד להיסטוריה היהודית מצא בן-גוריון "ביצירה בת-האלמוות של עמנו בימי קדם" – בספר הספרים, "המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אַלפַּיים וחמש מאות שנים". בן-גוריון הזכיר את ביטוייו של התנ"ך גם בתפילות היום-יום,[23] שהעניקו לעם היהודי לדורותיו תעצומות של אמונה ותקווה לעתיד, והיו מקור השראה ל"בשורת הגאולה ושיבת ציון, בשורת הפרחת השממה וקיבוץ גלויות," שבזכותה "העם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה", שהרי "כל ילד יהודי" בכל הדורות "קרא ולמד בילדותו" את הבטחת השבות לעתיד לבוא: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 5-3).[24]
המשולש הנצחי: עם, ארץ, ספר
לשיטתו של בן-גוריון, התנ"ך אינו רק הספר בה"א הידיעה של עם ישראל (ובכלל), ואינו רק סוד "הפלא המשולש" בהיסטוריה היהודית. התנ"ך הוא גם אחד מקדקודיו של המשולש האידאי הנצחי: עם, ארץ וספר: "מפעלה וחינוכה של האומה העברית ייכונו בעתיד על שני אלה: הארץ והספר, ארץ הצבי[25] וספר התנ"ך." ארץ ישראל והתנ"ך הם, כהגדרתו של בן-גוריון, "סדן פעולתנו ההיסטורית ומַצְפֵּנָהּ".[26] בן-גוריון האמין – כי אכן יהודי מאמין היה[27] – שהתנ"ך הוא "סוד קיומו ונצחו של עם ישראל" והוא שעיצב את דיוקנו הרוחני והערכי של עם ישראל: "ספק אם יש עוד אומה בעולם שגורלה היה כרוך במידה כה רבה ובזמן כה ארוך בגורל הספר. שמרנו אלפי שנים על הספר, והספר שמר עלינו." מכאן הקביעה כי "התנ"ך עשה אותנו לעם עולם",[28] יתר על כן: יש זהות מלאה בין העם לספר: "לדעתי התנ"ך הוא העם העברי".[29] ספר הספרים הוא היסוד והתשתית של "חיינו הרוחניים והמוסריים", כפי שאדמת הארץ היא התשתית של "חיינו המשקיים והגופניים".[30] ספר התנ"ך יונק את עוצמתו ואת חיוניותו מן הארץ הזאת, ליתר דיוק: מקיום יהודי ריבוני כאן, בארץ ישראל. ואילו בתקופת הגלות הארוכה, נעקר לא רק העם ממולדתו אלא גם ספר הספרים נתלש "ממקור חיותו, צומצמו אופקיו, דולדל תוכנו, והוא נתכווץ בקרן-זווית צרה שנשארה לפליטה לרוח עמנו".[31] התנ"ך "נולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת", ולפיכך במהלך הגלות "העם לא היה מסוגל עוד לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית".[32] ובניסוח חד ונחרץ: "בגולה – פרחה נשמתו של התנ"ך, בישראל – חזרה הנשמה והיא מתחילה לפרוח בלבבות."[33] וזה אפוא עיקרו של הקשר המשולש: "בזו ארץ המכורה נולדה, גדלה ונתגבשה האומה העברית",[34] ובזו הארץ "העמידה נכס הנצחים שלה, שפירנס את רוחה מאז ועד היום – את ספר הספרים." והקשר המשולש הזה – לא זו בלבד שלא יינתק, אלא עתיד הוא להדריך את המדינה העברית המתחדשת, "ראשית גאולתנו הלאומית",[35] שתיכון על שני אדנים אלה: הארץ והספר. חידוש הריבונות של העם בארצו יביא לכלל מיצוי את ייחודו של עם ישראל ואת ייעודו – על-פי התנ"ך: "ובמאור המוסרי והסוציאלי הגנוז בניב הנצחי של הספר, ובייעודי השלום, הצדק והחסד של הנביאים, בבשורת צלם האלוהים שבאדם ובצו 'ואהבת לרעך כמוך' – נחנך דורות ונעצב דמות חברתנו ומשטרנו".[36] השיבה לציון כרוכה בשיבה לתנ"ך, ובשיבה כפולה זו "בא לידי גילוי עליון תהליך התקומה וההתחדשות של העם היהודי, וככל שפעולה זו תתגבר – נתקרב לגאולה השלמה, המדינית והרוחנית".[37]
בן-גוריון הכיר ואף ציטט בכתביו את העיקרון הפרשני – שראשיתו בספרות חז"ל – "מעשה אבות סימן לבנים",[38] והוא נתן לעיקרון זה פרשנות אישית מקורית: "אישי המקרא והמאורעות המסופרים והמתוארים בספר הספרים מופיעים שוב לפנינו באורם הקדום והאמיתי – בישראל הגאולה, כשאנו הולכים בעקבותיהם פשוטו כמשמעו, וחיים שוב, מתוך שינויי-תקופות הכרחיים, [את] החיים, המאבקים, החיפושים והמאמצים שהיו מנת גורלם של אבותינו, מחוקקינו, שופטינו, מלכינו ונביאינו הקדומים." [39] לפי התפיסה ההיסטורית הרווחת, העבר שופך אור על ההווה, אך "יש גם שההווה שופך אור על העבר, ותקומת מדינת ישראל היא דוגמה מובהקת לכך."[40]
התנ"ך – ומדינת ישראל
במאמרהּ "התנ"ך והזהות הישראלית" קבעה פרופ' אניטה שפירא, שבן-גוריון הציב את התנ"ך כ"מוקד אינטלקטואלי מרכזי של המדינה הצעירה" והעלה את מעמדו לכדי הטקסט הקנוני בה"א הידיעה "האחד והיחיד, היסוד הרוחני של חיי האומה", ובשנים שלאחר קום המדינה "הפך את התנ"ך לאבן התשתית של השקפת עולמו". עוד טענה שפירא, כי בן-גוריון "ביטל מניה וביה" את "ההיסטוריה היהודית, התרבות הדתית והחילונית, המשנה הציונית […] כמקורות מעצבים".[41] נראה שקביעה גורפת זו אינה משקפת נאמנה את עמדתו של בן-גוריון, שהכיר ואף הוקיר את אוצרות הרוח של עם ישראל לדורותיו: "ידעתי שאין התנ"ך היצירה היחידה והאחרונה של עמנו, ובמורשתנו הרוחנית שלנו גנוזים הרבה אוצרות יקרים מהעבר הקרוב והרחוק שיש להנחילם במידת-האפשרות לעם." ובמכתבו לסופר חיים הזז הודה: "צדקת שהתנ"ך בלבד לָא סַגְיָא".[42] זאת ועוד: בן-גוריון סבר, כי התלמוד שנוצר "ברובו בימי גלותנו"[43] – ובדיוק מן הטעם הזה – אינו "מממצה את היהדות" אך מילא תפקיד חשוב "בהישרדותם של היהודים בגולה" ושימש להם "מולדת נודדת".[44] ציוניותו הייתה בראש ובראשונה יהדותו: "הציונות שלי אינה אלא חלק וביטוי של היהדות שלי, ולא להיפך. אני ציוני אך ורק מפני שאני יהודי". ולפי תפיסתו, הציונות לא החלה בקונגרס הציוני הראשון וגם לא בהקמת המושבות הראשונות, "הציונות שלנו ימיה כימי העם היהודי והיא גלומה וטבועה ביהדותנו […] היא מתחילה בימי אברהם אבינו – משנאמר בפעם הראשונה 'לֶךְ לְךָ'".[45] זאת ועוד: בן-גוריון קבע בלהט, כי "עברנו הוא לא רק מאחורינו, אלא בנו, בתוכנו […] מורשה גדולה ועתיקה בת אלפי שנים מובלת אתנו שי לבאות".[46] הוא הדגיש כי התנ"ך הוא "מקור חיים, השראה וחזון, ובדבקנו בו נצליח לפלס דרך חדשה לעתידנו כאנשים וכיהודים." שכן דווקא "האור הגדול והנצחי הזורח בתנ"ך מתוכו" הוא שיסייע לבניה של מדינת ישראל ולבוניה "למצוא דרכנו בחתחתי המציאות הקשה, האכזרית וגם רבת הסיכויים של ימינו אלה."[47] במדינת ישראל המתחדשת העמיד בן-גוריון מעין סולם שניצב ארצה, התנ"ך בראשו – וגם בבסיסו, ובין לבין – "הרבה אוצרות יקרים" מימים קרובים ורחוקים.
מנורת הכנסת המסמלת את חזון "אור לגויים" (התמונה: באדיבות ויקיפדיה, צילם: דרור לין, הפסל: בנו אלקן)
התנ"ך והנוער הישראלי
תקוות רבות תלה בן-גוריון בקשר שייווצר כאן בארץ בין התנ"ך לנוער העברי: "הספר הניתן עכשיו בידי הנוער שלנו יהיה ספר החיים בכל שפעת גילוייהם, בעיותיהם, תביעותיהם ואפשרויותיהם […] ספר של כוח אנושי, של חירות האדם, של העבודה היוצרת; ספר החברה המעצבת גורלה במו-ידיה, ספר העַם הפועל ברשות עצמו בכל תחומי החיים […] ספר המכשיר את הדור הצעיר להעשיר ולהרחיב בלי-הרף כל נכסי הרוח והחומר של האומה."[48] תקווה זו לא התממשה, ונראה שעם השנים גבר והלך הניכור בין הנוער ובין התנ"ך, גם בקרב הנוער הדתי-ציוני: לימוד התנ"ך נמצא לדאבון הלב בתחתית סדר העדיפויות של התלמידים, הגם שרבים מן הישראלים הבוגרים מייחסים חשיבות ללימוד תנ"ך ותלמוד ומקורות אחרים.[49] את העדנה המחודשת ללימוד התנ"ך אפשר למצוא בחוגים לתנ"ך ובשיעורים לקהל הרחב, כמו גם בתופעה המרנינה של ימי העיון בתנ"ך המתקיימים מדי קיץ במכללת יעקב הרצוג שליד ישיבת הר עציון. ימי עיון אלו החלו כימי השתלמות למורים לתנ"ך (קיץ תשנ"ב – 1992) ותוך שנים אחדות הרחיבו את יריעותיהם והיו לאבן שואבת לחובבי תנ"ך: בקיץ תש"ע – 2010 השתתפו בימי העיון יותר מ- 4,000 לומדים (מהארץ ומחו"ל), שנהנו מהיצע של כ-200 שיעורים והרצאות (בעברית ובאנגלית).[50] ונראה שאכן מדובר בתופעה מקראית יחידאית הראויה להירשם בספר השיאים של גינס. ומאז שנת תשע"ה – 2014 קיבל לימוד התנ"ך תנופה חסרת תקדים ופורצת דרך, שרתמה את כל אמצעי הטכנולוגיה החדישים (ובהם רשתות חברתיות) כדי להפיץ לכל קצווי תבל ומרשתת את הלימוד היומי של פרק בתנ"ך: 929 – תנ"ך ביחד לראשונה פרץ לימוד התנ"ך את גבולות המרחב והזמן, במתכונת לימוד הדף היומי בגמרא (קישור לאתר תנ"ך ביחד).
ולצד ההתחדשות והחדשנות בלימוד תנ"ך – עמד במבחן הזמן גם שריד למורשת התנ"ך של בן-גוריון: חידון התנ"ך לנוער יהודי מן הארץ ומהתפוצות, שראשיתו בשנת העשור למדינה (תשי"ח – 1958), והוא מתקיים מדי שנה בשנה ביום העצמאות.[51]
סיום
"למעלה מאלפיים ומאתיים שנה מופיעים בלי-הפסק תרגומים, פירושים, מדרשים, מחקרים, ביאורים לתנ"ך, מִשֶׁל בני-ברית ושאינם בני-ברית, ואפשר לומר בלי חשש גוזמה, שאין ספר אחר בעולם שזכה לטיפול כזה מצד מתרגמים ומפרשים וחוקרים", ציין בן-גוריון בסיפוק והוסיף: "ואף-על-פי-כן עדיין רחוקים אנו מידיעת התנ"ך", וזאת לא רק בשל "קשיים הטבועים במהותו של הספר", אלא בשל הנתק הממושך בין העם למולדתו: "כמו הארץ, כן הספר, אינו נפתח אלא לאלה המעורים באדמת מטעו ובלשונו החיה […] הספר הוא הלשון. אף אחד ממפרשי התנ"ך […] אי-אפשר לו לפרש פרקי יהושע כפי שעושות זאת עלילות צבא הגנה לישראל, וביישובינו החקלאיים על גדות הירדן, בעמק ובנגב, נובטים גרעינים ראשונים שישמשו הסבר חי לכמה מפרשיות הושע, מיכה וישעיהו. רק העם שייאָחז מחדש בארצו ויתערה בנוף המבהיק מכל עמוד של ספר הספרים, ולשון הספר תהיה לשונו הטבעית, שבה יהגה ויחלום, ביודעים ובלא יודעים[52] – רק עַם זה יפתח לפניו הספר את סגור לבו ונפשו הפנימית, ונשמת הספר ונשמת העַם יהיו לאחת."[53]
הערות שוליים
[1] על-פי: דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד, תשל"ו – 1976, עמ' 225-219 (המאמר הוא גרסה מודפסת של הרצאה שנשא בן-גוריון בנהלל בקיץ תשכ"ד – 1964); "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, 49-41; "יציאת מצרים", שם, עמ' 252-243; "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, הוצאת עיינות, תשכ"ד – 1964, עמ' 41-7 (המאמר מבוסס על הרצאה של בן-גוריון "על חינוך הצבא והעם" לפני הפיקוד הגבוה של צה"ל, תש"י – 1950); "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", עמ' 78-42; "עם סגולה", בתוך: חזון ודרך, הוצאת עיינות, תשי"ז – 1957, עמ' 96-92; "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, הוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל, תשי"א – 1951, עמ' 192-181; "מעמד ההסתדרות הציונית בישראל", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, הוצאת עם עובד, תשי"ז – 1957, עמ' 36-13; ועוד. ההדגשות – במקור.
[2] דוד בן-גוריון במכתב לשופט העליון ד"ר משה זילברג, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, כינסה וערכה: ד"ר זהבה אוסטפלד, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 79-78.
[3] דוד בן-גוריון, "יציאת מצרים", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 244-243.
[4] דוד בן-גוריון, "התנ"ך זורח באור עצמו", שם, עמ' 42, 49-48.
[5] מתחת למשטח הזכוכית של שולחן עבודתו הניח בן-גוריון חמישה קטעי פסוקים מן התורה והנביאים, שאותם הגדיר "יסודות היהדות – כפי שבוטאו […] על ידי נביאינו", וביקש שיהיו תדיר לנגד עיניו. הראשון שבהם הוא האמונה בבורא עולם: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ" (ישעיהו מה 18). על הפסוקים האחרים ברשימה – להלן בהערות 10, 24.
[6] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' חיים מ"י גבריהו, יו"ר החברה לחקר המקרא בישראל, תשי"ד – 1954, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, עמ' 75.
בן-גוריון הכיר את הפילוסופיה המערבית – העתיקה והחדשה – ואף למד יוונית כדי לקרוא את הפילוסופיה היוונית בשפת המקור. הוא גילה עניין גם בתרבות המזרח הרחוק ובתורת הבודהיזם. במהלך כל חייו – ובכלל זה בשנות כהונתו כראש ממשלה – הוא קרא ולמד מדי יום ביומו, בשעות הלילה המאוחרות, וספרייתו הכילה יותר מ-20,000 ספרים בשפות שונות.
[7] בן-גוריון הוסיף, כי "כתיבת ההיסטוריה העברית קדמה לספריו של הרודוטס ותוקידידס, ושאר ספרי ההיסטוריה שנכתבו על-ידי יוונים ורומאים בימי-קדם" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 220).
[8] ובכל זאת הדגיש בן-גוריון כי לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרליגיוזי (=הדתי) הנובע מן המאורעות המסופרים" (דוד בן-גוריון, אבי האומה העברית, בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 97 – 98).
היסטוריוסופיה = תפיסת העולם של כותב ההיסטוריה, ובהיסטוריוגרפיה המקראית – ההיסטוריוסופיה כוללת את ההשקפה הדתית, את עקרונות האמונה היהודית.
[9] המושגים אומה, עם ולאום משמשים כמילים נרדפות במאמרו של בן-גוריון. וכך גם הצירופים עם עברי, עם יהודי, עם ישראל, המייצגים את עם ישראל בתקופות היסטוריות שונות. מן הכתוב בספרי התנ"ך הסיק בן-גוריון כי לעמנו היו "שלושה שמות בשלוש תקופות. קודם עברים, אחר-כך ישראלים, ולבסוף יהודים" (דוד בן-גוריון, "קדמות העברים בכנען", עיונים בתנ"ך, עמ' 107).
[10] הפסוק "'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (בצירוף פס' 34-33 בהמשך פרק יט) היה הציטוט השני ברשימת הפסוקים שהגדיר בן-גוריון כ"יסודות היהדות" ושאותם הניח מתחת למשטח הזכוכית של שולחן עבודתו (הערה 6 לעיל).
תַנָאִים = חכמי המשנה. בן-גוריון מתכוון לַתַנָא, חכם המשנה, רבי עקיבא, שקבע (מדרש ספרא לספר ויקרא, קדושים, פרשה ב): "ואהבת לרעך כמוך […] זה כלל גדול בתורה" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 221).
[11] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 45.
[12] דוד בן-גוריון, "דברי תשובה", בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 310.
[13] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' גבריהו, תשי"ד – 1954, בתוך: הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, עמ' 75.
[14] במקור הכתוב אינו עוסק בדעת באופן כללי – אלא בדעת ה', באמונה בה': "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו יא 9). ובהרצאה בשנת תש"ט – 1949 אכן הזכיר בן-גוריון פסוק זה ככתבו וכלשונו (דוד בן-גוריון, "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 184).
[15] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 29-28; דוד בן-גוריון, "קום יקום החזון", בתוך: חזון ודרך, כרך ראשון, עמ' 184-183.
[16] ואף צבא הגנה לישראל הוגדר על-ידי בן-גוריון "כצבא-סגולה", שהרי הוא צבאו של עם סגולה (בן-גוריון במכתב לד"ר שמעון שרשבסקי, תשכ"ט – 1969, בתוך: הזקן והעם, עמ' 83-82).
[17] במאמרו "עם סגולה" (בתוך: חזון ודרך, כרך חמישי, עמ' 96) ציטט בן-גוריון מפסוקי התוכחה של הנביאים ישעיהו (א 4, י 2-1, ג 15), הושע (ד 2-1) ועמוס (ב 7-6).
להגדרת ייחודו של עם ישראל כעם סגולה ואור לגויים הוסיף בן-גוריון בשמם של "אנשי מעשה מפוכחים" את ההסתייגות המתבקשת: "אין אנו אור לעצמנו – ואיך נהיה אור לגויים?" ואף השיב מניה וביה: "ודאי שאין מחסור בצללים בחיינו […] פשעים, מעילות, פריצוֹת ופריצוּת, רשעות, תככים ומרמה […] אבל יש בארץ גילויים ועלילות חיוביים שאין דוגמתם בעולם […] הכושר הזה לבנות חקלאות עברית […] להחיות שפה שנחשבה כאלפיים שנה לשפה מתה […] ליצור ספרות עברית פורחת, לפתח ולטפח מוסדות מדע ומחקר […] בעלי שם עולמי – וכל אלה נראו לפני חמישים-שישים שנה […] כחלום ריק שאין לו שחר, כהזיה תפֵלה וכדבר בלתי אפשרי" (דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 224).
[18] הנתונים כוללים את כל המשיבים "מאמין בלב שלם" או "מאמין אך לפעמים מפקפק". נתונים אלו מציינים עלייה של כ-15% בהשוואה לסקר קודם משנת תשנ"ט – 1999 (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ' 18).
[19] עמי המזרח התיכון, פרט לישראל, מוסלמיים בדתם מאז עליית האסלאם והכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה (לפני כ-1,500 שנה). עמים אלו לא שמרו על שפת אבותיהם הקדומים ו"קיבלו אמונתם מידי זרים – באונס או ברצון".
[20] חישוב זה מתבסס על שנות הגלות מאז כישלון מרד בר כוכבא (135 לספירה).
[21] בן-גוריון הזכיר את עמי אסיה ואפריקה שזכו לעצמאות במחצית הראשונה של המאה העשרים, לאחר שהיו משועבדים למדינות אירופיות – בריטניה, צרפת, רוסיה, בלגיה, הולנד ועוד – במשך "עשרות או גם מאות בשנים". אך עמים אלו, בניגוד לעם ישראל, ישבו בארצם שלהם (ולא מחוצה לה) במשך כל השנים של שלטון זר.
[22] ובכלל זה השפעת היהדות על צמיחתן של הנצרות והאסלאם בעת העתיקה, כמו גם על התפתחות תחומי התרבות והמדע בכל התקופות, לרבות בעת החדשה.
[23] הפסוק בתפילת שמונה-עשרה (תפילת העמידה) – "תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ, וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ, וְקַבְּצֵנוּ יַחַד מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ לְאַרְצֵנוּ" – מבוסס על פסוקים מנבואת ישעיהו: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם" (כז 13); "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ" (יא 12).
[24] שני פסוקים אלו היו הציטוט החמישי והמסיים של "יסודות היהדות" של דוד בן-גוריון (הערה 5 לעיל).
דוד בן-גוריון, "התנ"ך והעם היהודי", שם, עמ' 221-220.
[25] הצירוף "ארץ הצבי" נזכר בספר דניאל יא 16, והפרשנים (רש"י, אבן-עזרא ואחרים) מפרשים אותו ככינוי לארץ ישראל.
[26] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 70.
[27] וכך הגדיר בן-גוריון את זהותו היהודית: "אני יהודי, כמובן, אבל לא יהודי אורטודוקסי (כך במקור) ולא יהודי ריפורמי […] אני אדוק בשני עקרונות: אמונה באלוהים, אני משוכנע באמיתת אלוהים יותר משאני משוכנע בכל אמת אחרת; ואני חסיד של מוסר הנביאים" (בן-גוריון במכתבו לפרופ' עזרא שפיזהנדלר, ממנהיגי התנועה העולמית ליהדות מתקדמת, היהדות הרפורמית, במאה ה-20. בתוך: הזקן והעם, עמ' 73). ועל אמונתו בבורא עולם מעיד הפסוק שבו בחר לפתוח את "יסודות היהדות" כהגדרתו (הערה 5 לעיל).
[28] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76.
[29] דוד בן-גוריון במכתב לבן-ציון כץ, תשי"א – 1951. המכתב התפרסם בכתב העת "האומה", רבעון בהוצאת המסדר ע"ש זאב ז'בוטינסקי, גיליון מס' 172, קיץ תשס"ח – יוני 2008. המכתב התפרסם ביוזמתו של עורך כתב העת יוסי אחימאיר ובאדיבות משפחת בר-רומי ומכון ז'בוטינסקי.
[30] דוד בן-גוריון, "דברי תשובה", בתוך: חזון ודרך, כרך שני, עמ' 310.
[31] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 65. עם זאת סייג בן-גוריון את הקביעה והסביר: "יש ספרים בתנ"ך שאינם קשורים לזמן ולמקום. כאלה הם רוב פרקי תהלים, ספרי משלי ואיוב" ("התנ"ך זורח באור עצמו", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 48).
[32] דוד בן-גוריון, "עצמאות תרבותית", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 51.
[33] דוד בן-גוריון במכתב לסופר חיים הזז, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76.
[34] לשיטתו של בן-גוריון, עם ישראל, העם העברי – נוצר כאן בארץ ישראל; וזאת בניגוד לתפיסה המסורתית – שאותה הוא מזכיר ואף מצטט – שעל-פיה נזכרו בני ישראל כעם לראשונה במצרים (שמות א 9) והתגבשו כעם במדבר, בעקבות מעמד סיני וארבעים שנות נדודים. בן-גוריון התפלמס ארוכות עם חוקרי תנ"ך בנושא זה ואף פרסם את הדברים בשלושה מאמרים (קדמות ישראל בארצו; קדמות העברים בכנען; קדמות העברים; בתוך: עיונים בתנ"ך).
[35] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 28.
[36] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 70.
[37] דוד בן-גוריון, "אבי האומה העברית", בתוך: עיונים בתנ"ך, עמ' 94.
[38] "סימן נתן לו הקב"ה לאברהם, שכל מה שאירע לו – אירע (=יארע) לבניו" (מדרש תנחומא פרשת לך לך סימן ט). ופרשני ימי-ביניים – ובהם רמב"ן –השתמשו בעיקרון זה כקו מנחה בפרשנות המקרא. כך, לדוגמה, כתב רמב"ן: "כל מה שאירע לאבות – סימן לבנים […] וכולם באים ללמד על העתיד" (פירוש רמב"ן לבראשית יב 6).
[39] דוד בן-גוריון במכתב לפרופ' גבריהו, בתוך: הזקן והעם, עמ' 75.
[40] דוד בן-גוריון, "עצמאות תרבותית", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 50.
[41] אניטה שפירא, התנ"ך והזהות הישראלית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תשס"ו – 2006, עמ' 15-13.
[42] לָא סַגְיָא, לָא סַגִי (בארמית) = לא די. מתוך מכתב של דוד בן-גוריון לחיים הזז, בתוך: הזקן והעם, עמ' 76.
[43] בן-גוריון התכוון לתלמוד הבבלי. המושג תלמוד כולל שני תלמודים: התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, ושניהם נוצרו במאות 5-3 לספירה בשני מרכזים – בבל וארץ ישראל. התלמוד הבבלי זכה למעמד הבכורה, והוא נחשב "לספר היותר חשוב בתרבות היהודית", כהגדרתו של הרב עדין שטיינזלץ. ועוד על התלמוד הבבלי – באתר הלקסיקון לתרבות ישראל: http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfTerm.aspx?id=454
[44] דוד בן-גוריון במכתב למר יהושע טסלר, מנהל מפעל מירושלים, תשכ"ז – 1967. בתוך: הזקן והעם, עמ' 77.
[45] בראשית יב 1. דוד בן-גוריון, "מעמד ההסתדרות הציונית בישראל", בתוך: חזון ודרך, כרך רביעי, עמ' 24.
[46] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 69. המקור לצירוף "להוביל שי" –בספר ישעיהו יח 7: "בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַה' צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה". תודה למשה שפרבר על איתור המקור המקראי.
[47] מתוך מכתב של דוד בן-גוריון לפרופ' חיים מ"י גבריהו, שם, עמ' 75.
[48] דוד בן-גוריון, "ייעודי הרוח והחלוציות בישראל", בתוך: נצח ישראל, עמ' 68.
[49] לפי סקר של מרכז גוטמן שנערך עבור קרן אבי חי בשנת תשס"ט – 2009, 71% מן היהודים הישראלים סבורים שחשוב מאוד או חשוב ללמוד תנ"ך, תלמוד ומקורות אחרים. אך נראה כי עמדה זו אינה מיתרגמת לכלל מעשה, שכן רק 16% מהם אכן העידו כי הם אכן לומדים תנ"ך, תלמוד או מקורות אחרים (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ' 16).
[50] מרבית המשתתפים בימי העיון הם מקרב הציונות הדתית, ובשלב זה אין בהם ייצוג בולט לחובבי תנ"ך שאינם דתיים. אולי משום שהגוף המארגן (מכללת יעקב הרצוג באלון שבות) נמנה עם מוסדות החינוך של הציונות הדתית, והמרצים משתייכים רובם ככולם לקבוצה זו (חוקרי תנ"ך דתיים). נוסף על השיעורים מתקיימים גם ימי סיור. תודה למר רמי ינאי, מרכז ימי העיון בתנ"ך, על המידע והנתונים.
[51] יוזם החידון בשנת העשור למדינת ישראל היה פרופ' גבריהו, מייסד ויו"ר החברה לחקר המקרא בישראל.
[52] ביטוי זה מבוסס על פסוק מן הווידוי שנוהגים לומר בתפילות יום הכיפורים: "ועל חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים", כלומר: בידיעה, מתוך הכרה, או מתוך אי-ידיעה.
[53] דוד בן-גוריון, "ייחוד וייעוד", בתוך: נצח ישראל, עמ' 71.
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם
דוד בן-גוריון: שכם המקראית – "עיר יהודית. עברית, ישראלית" [1] / מתיה קם
הר גריזים (משמאל) והר עיבל (מימין) (התמונה: באדיבות: ויקיפדיה, צילם: יאיר דב)
מה הייתה שכם בתקופת המקרא ומה היה מעמדה? לדברי דוד בן-גוריון, הייתה זו "עיר יהודית. עברית, ישראלית" ומרכז רוחני של העם העברי.[2] את השערתו עיגן בן-גוריון בכתוב – בעצם אזכורה של העיר בתנ"ך "הרבה פעמים"[3] כמו גם בתפקידה כזירת אירועים חשובים ואף מכוננים בתולדות העם: ההתגלות הראשונה לאברהם בארץ הייתה בשכם, ושם גם נתן ה' לאברהם את הבטחת הארץ (בראשית יב 6 – 7). לימים הגיע יעקב לשכם, קנה שם חלקת שדה ובנה מזבח לה' (בראשית לג 18 – 20). בימי יעקב נימולו אנשי שכם (בראשית לד 24), ולפני מותו העניק יעקב את העיר שכם לבנו יוסף (בראשית מח 22).[4]
בתקופה מאוחרת יותר, לקראת הכניסה לארץ, נצטוו בני ישראל לקיים את טקס הברכה והקללה על שני הרים שהם על-יד שכם. "מדוע נבחרו מכל הרי ארץ-ישראל דווקא שני הרים אלה מצפונה ומדרומה של שכם?" בחירה זו מעוררת קושי ותמיהה, שהרי "הרים אלה אינם קרובים כל-כך למעבר בני ישראל את הירדן בימי יהושע, ויש הרים הרבה יותר קרובים ליריחו ולעי".[5] העובדה ששמה של העיר שכם לא נזכר בציווי זה – לא הטרידה את בן-גוריון, והוא קבע בנחרצות כי אין צורך להזכיר את שכם בעת שמזכירים את הר גריזים והר עֵיבָל "כשם שאפשר לדבר על הר המוריה בלי להזכיר את ירושלים",[6] שהרי הכול יודעים את מיקומם של ההרים האלה.
עוד חיזוק להשערתו מצא בן-גוריון בקביעת העיר שכם כאחת משלוש ערי המקלט בימי יהושע (יהושע כ 7). קביעה זו שימשה לדידו ראיה, ששכם הייתה "עיר נושבת" ולא עיר חֲרֵבָה, ויהושע לא נלחם על כיבושה מן הטעם הפשוט "כי הייתה עיר עברית."[7] זאת ועוד: "כל גדולת חשיבותה של שכם בימי יהושע בולטת בפרק האחרון של ספר יהושע, פרק כד." בפרק זה מתואר "מעמד שכם" – "אחד המאורעות החשובים ביותר – אם לא החשוב ביותר – בתולדות ישראל בארצו: המאורע של בחירת ישראל באלוהיו",[8] כמו שאמר יהושע לעם: "עֵדִים אַתֶּם בָּכֶם כִּי אַתֶּם בְּחַרְתֶּם לָכֶם אֶת ה' לַעֲבֹד אוֹתוֹ; וַיֹּאמְרוּ – עֵדִים" (יהושע כד 22). שם כרת יהושע ברית עִם העַם, "וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם"' (יהושע כד 25). מעמד הברית בשכם היה "בבחינת מעמד הר סיני שני – שנעשה על-ידי יהושע."[9] ועוד למדים מן הפרק, כי שכם הייתה העיר היחידה שבה "היה מקדש ה' לפני היבנות המקדש בירושלים בידי שלמה" (כמסופר ביהושע כד 26). פרק כד מתאר אפוא "מעמד גדול […] מעמד מקדש שכם. ומזה מתבארת החשיבות 'וַיִּתְיַצְּבוּ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים'. בשום מקום אחר ביהושע אין מתייצבים לפני אלוהים."[10] ובספר שופטים מסופר על גדעון בן יואש, אשר 'השליך' "אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד" כדי להציל את העיר שכם (שופטים ט 17), ואין זה סביר להניח, שגדעון מסר את נפשו למען עיר כנענית.[11] ואף אבימלך, בנו של גדעון, הומלך על ישראל בשכם (שופטים ט 6, 22).
בתקופת הממלכה המאוחדת הייתה כמובן ירושלים העיר המרכזית "והיקרה ביותר לעם", אך לאחר התפלגות הממלכה שוב עלה מעמדה של שכם: לאחר מות שלמה "וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ" (מלכים א, יב 1).
מכאן מסקנתו של בן-גוריון בדבר "חשיבותה הרוחנית של שכם בהיסטוריה העתיקה של עמנו […] בסיפורים על חיי אברהם, על חיי יעקב, במצוות משה, ובהליכת יהושע להרי עֵיבָל וגריזים אחרי ניצחונו הראשון בעי". ומכאן קביעתו: "המאורעות המרכזיים של העם העברי היו בשכם."[12]
הערות שוליים
[1] הדברים מתבססים על שלושה מאמרים שכתב דוד בן-גוריון: קדמות ישראל בארצו, בתוך: עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 50 – 91; קדמות העברים בכנען, שם, עמ' 104 – 125; קדמות העברים, שם, עמ' 164 – 182. מעמדה של העיר שכם בתקופת המקרא היה אחת הסוגיות במחלוקת בין דוד בן-גוריון ובין פרופ' יחזקאל קויפמן, במסגרת הפולמוס על קדמות העברים בארץ.
[2] דוד בן-גוריון, קדמות העברים בכנען, שם, עמ' 121; קדמות העברים, שם, עמ' 181.
[3] שכם נזכרת בתנ"ך יותר מ-60 פעם, אך אין היא העיר היחידה הנזכרת בתדירות רבה: העיר בית אל, לדוגמה, נזכרת בתנ"ך לא פחות מן העיר שכם. וחברון נזכרת אף היא יותר מ-50 פעם.
[4] בדבריו הסתמך בן-גוריון על משמעות הצירוף "שכם אחד" גם לפי תרגום השבעים וגם לפי פירוש רש"י (דוד בן-גוריון, קדמות ישראל בארצו, שם, עמ' 55, קדמות העברים, שם, 176).
[5] דוד בן-גוריון, קדמות העברים, שם, עמ' 176 – 178. בן-גוריון דחה את מסקנתו של פרופ' קויפמן, כי העיר שכם הייתה "חרבה וריקה בימי יהושע" ולפיכך לא נזכרה לא בתיאור כיבוש הארץ על יד יהושע ולא במצוות התורה על הטקס בהר גריזים ובהר עיבל (דברים יא 29 – 30).
[6] דוד בן-גוריון, קדמות העברים, שם, עמ' 178.
[7] דוד בן-גוריון, קדמות העברים בכנען, שם, עמ' 125.
[8] דוד בן-גוריון, קדמות העברים, שם, עמ' 178.
[9] דוד בן-גוריון, קדמות עם ישראל בארצו, שם, עמ' 57.
[10] דוד בן-גוריון, פרקים כג-כד בספר יהושע, עיונים בתנ"ך, עמ' 163.
[11] דוד בן-גוריון, קדמות העברים בכנען, שם, עמ' 114 – 115; קדמות העברים, שם, עמ' 178, 181.
[12] דוד בן-גוריון, קדמות העברים, שם, עמ' 181; קדמות העברים בכנען, שם 124 – 125.
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם
דוד בן-גוריון: על אבי האומה העברית [1] / סיכמה וליקטה מתיה קם
דמותו של אברהם, אבי האומה, אבי המאמינים ואוהב האלוהים, הייתה נושא הרצאתו של דוד בן-גוריון בשנת העשור לכנסי התנ"ך.[2] בדבריו הדגיש כי "טבעי הדבר, שבישראל עצמאית מרגיש עצמו יהודי צעיר יותר קרוב – מבחינה יהודית – לתקופת המקרא מאשר לעיירה בגולה", ועמד על המתח שבין המדינה לתפוצות בהקשר לספרי המקרא בכלל, ולקורותיו של אבי האומה בפרט.
בן-גוריון הבהיר כי הגולה "אינה תופעה שלאחר המקרא" כלל ועיקר: ההליכה הראשונה לגלות נזכרת כבר בספר בראשית, בדברי ה' לאברהם בברית בין הבתרים. זאת ועוד: התפוצה קדמה "להולדת העם והתנחלותו בארץ כנען", כפי שעולה מקורותיו של אברהם אבינו, שלא החלו כאן בארץ אלא "באור כשדים ובחרן", היינו – בעיראק ובתורכיה של ימינו.[3]
בן–גוריון העלה את ההשערה, שאברהם נמשך לצאת מחרן ולהגיע לארץ כנען משום שכאן, בארץ כנען, נבטו ניצנים ראשונים של אמונה באל עליון, כפי שעולה מדמותו של מַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם (בראשית יד). וגם תחנתו הראשונה של אברהם בארץ – העיר שכם – לא הייתה כנראה מקרית, שהרי בעיר זו "היה קיים מימים קדומים מִקְדַּשׁ ה' (יהושע כד 26)". ובעיר זו אף זכה אברהם לקבל את הבטחת הארץ לזרעו – מאורע שנודעה לו "משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית".[4]
בן-גוריון הזכיר לשומעיו כי העם היהודי היה "הראשון בכל העמים שכתב ספרי היסטוריה" – ובכל זאת לא ההיסטוריוגרפיה היא העיקר במקרא "אלא ההיסטוריוסופיה – כלומר, חלקה הרֶלִיגְיוֹזִי (=הקשור לאמונה הדתית) הנובע מן המאורעות המסופרים".[5] הוא ביקש אפוא להדגים את ההיסטוריוסופיה המקראית בסיפורי אברהם. שאינו רק "אבי האומה העברית – אלא גם דמות דיוקנה של האומה העברית מראשיתה עד היום הזה".[6]
בן-גוריון הגדיר נקודות מִמְשָׁק בין תולדותיו של אברהם אבינו לקורותיו של עם ישראל, ופירש את המאורעות בחיי אברהם כ"תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית": האמונה באל יחיד בורא העולם, ההתנחלות בארץ המובטחת והשיבה אליה, הגלות וסבלותיה, העקידה "של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים" במהלך תקופת הגלות. יתר על כן, אירועי מפתח בחיי אברהם משתקפים גם במציאות חיינו במדינת ישראל: חלוקת הארץ (בין אברהם ללוט), ההתגייסות והנכונות לפדיון שבויים (הצלת לוט), דבקות "בשלטון הצדק והחסד" (שלדאבון הלב נתרופפה בשנים האחרונות), והשמירה על ברית המילה "זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו אלה". קורותיו של אבי האומה הם אפוא המחשה ועדות לעיקרון של "מעשי אבות – סימן לבנים". ובכך ייחודו של אברהם כאבי האומה, שהרי "אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם", שהיה גם היחיד שזכה לכינוי "אוהב אלוהים" (ישעיהו מא 8; דברי הימים ב, כ 7).[7]
להלן כמה מובאות עיקריות מהרצאתו של דוד בן-גוריון, מקצתן בדילוגים. ההדגשות – במקור. [8]
אברהם האמין באל אחד עוד לפני בואו ארצה כי על פי מצוות אלוהים יצא מחרן. בספר בראשית כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב 1 – 2), אבל לא נִתְפַּרְשָׁה הארץ שאליה נצטווה אברהם ללכת. אברהם הלך לארץ כנען ותחנתו הראשונה הייתה בשכם, ובשכם בנה מזבח לה' הנראה אליו (בראשית יב 7). מהתורה ברור שבארץ היו, עוד לפני בוא אברהם, מאמינים באל עליון, כפי שאנו לומדים מפרק יד, שמַלְכִּי-צֶדֶק מלך שָׁלֵם היה כוהן לאל עליון ובירך את אברם באומרו: "בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 19). בכינוי זה "אל עליון" השתמש גם אברהם בדַבְּרוֹ אחר כך אל מלך סדום: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד 22) […], ומדברי מלכי-צדק שהיה כוהן לאל עליון, אשר בו האמין גם אברהם, יש להסיק שלפני בוא אברם כבר היה בארץ קהל מאמינים באל עליון, שכן אין להניח שמלכי-צדק היה כוהן לעצמו בלבד. אף ייתכן שעובדה זו – מציאות מאמינים באל עליון – היא-היא שמשכה את אברהם מארץ חרן לארץ כנען, שהייתה, בלי ספק, הרבה יותר דלה וענייה מחרן […] גם אין זה אולי מקרה, שתחנתו הראשונה של אברם בארץ הייתה בשכם, כי בעיר זו, כפי שאנו יודעים מספר יהושע, היה קיים מימים קדומים "מקדש ה'" (יהושע כד 26). גם יעקב בשובו עם נשותיו ובניו מחרן, אחרי פגישתו עם עשיו אחיו, בא לשכם, כפי שכתוב: "וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם… בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם… וַיִּקֶן אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ… וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (בראשית לג 18 – 20).
המאורע הגדול שיש לו משמעות מכרעת בהיסטוריה היהודית היא הבטחת ארץ כנען לזרע אברהם ושרה. ומאורע זה נתרחש אף הוא בשכם, כפי שאנו קוראים בפרק יב (6 – 7): "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם… וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר: לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת" – ואז בנה אברהם מזבח לה' הנראה אליו. ואחר כך העתיק משם ההרה: "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה" (בראשית יב 9).
מדוע התיישב אברהם דווקא בנגב? ברור שגם אז, כמו בימינו, היה הנגב השטח הריק והפחות מאוכלס בכל הארץ. בחלק הצפוני של ארץ כנען, בחברון ובשכם, היו אברהם ויעקב צריכים לרכוש בכסף מלא חלקת שדה: אברהם – את "שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה", בארבע מאות שקל כסף (בראשית כג 16 – 17) ויעקב – "אֶת חֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר נָטָה שָׁם אָהֳלוֹ מִיַּד בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה" (בראשית לג 19).
[…]
עכשיו בא אחד המאורעות הגדולים המגלים [את][9] גבורתו וגודל נפשו של אברהם: גיוסם של כל חניכי אברם – 318 איש במספר, בימים ההם היה זה נחשב לכוח אדיר – להציל את בן אחיו לוט שנשבה על-ידי כדרלעומר ושלושת בעלי בריתו […] אברהם היה אסטרטגוס (=אַסְטְרָטֶג) מצוין, ובחר לו הזמן המתאים ביותר לתקוף – בלילה, כשהאויב היה עייף ושכב לנוח. גם צה"ל בימינו העדיף קרבות לילה […]
כשאמר מלך סדום לאברם "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ", אמר לו אברם: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ" (שם יד 21 – 23). אברהם יצא למלחמה להציל שבויים ולא לבוז בז (=לבזוז ביזה, לקחת שלל).
אחרי זה באה בשורת הגלות הראשונה – שנאמרה בברית בין הבתרים. אלוהים אמר לאברם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה" (בראשית טו 13 – 16). כבר המפרשים הקדמונים התקשו בפירוש פסוקים אלה, וביניהם רש"י, רמב"ן, אבן-עזרא ועוד […] אולם בירור זה אינו שייך לפרשת אברהם […] כאן חשוב לציין כי לפי המסורת של המקרא הובטחה הארץ לעם העברי עוד בימי אברהם. וההבטחה חלה על צאצאי אברהם ושרה ולא על צאצאי אברהם מנשים אחרות.
הדבר שבא בעקבות ההבטחה הוא ברית-המילה שנכרתה בין אלוהים ובין אברהם וכל זרעו, והיא קיימת בעם היהודי עד היום הזה […] ונדמה לי ששום דבר לא נתקיים בהתמדה במשך כל הדורות ובכל תפוצות ישראל עד ימינו אלה – כברית זו. דבר הברית בין אלוהים ובני ישראל הוא אחד הקווים המקוריים של התפיסה המקראית על יחסי האל לעמו. אלוהים אינו רק מטיל משפטיו וחוקיו על ישראל כאדון העולם, אלא כורת ברית עמו כאילו היו שני צדדים שווים […]
[…] אחד המעשים הנעלים ביותר בחיי אברהם ואחד הסיפורים המופלאים בספרות העולמית – כשהאלוהים מגלה לאברהם: "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד", ואומר לו כי יש בדעתו להשחיתן – פנה אברהם לה' בטענה: "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע… וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" והוא מסיים בדברים הנועזים והנאצלים: "חָלִלָה לָּךְ, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?" (בראשית יח 20 – 25). רגש הצדק הזה המדבר מגרונו של אברהם ועוז רוחו להתדיין באומץ לב לפני בוראו הוא אחד המומנטים הנעלים ביותר במקרא. זוהי הדוגמה היחידה, כמדומני, שאדם דורש בעוז צדק מאלוהיו, ואברהם לא חשש להיות טרדן וחזר על טענתו חמש פעמים בגרסאות שונות […] ואלוהים נענה לו בכל פעם.
גדלות עמידתו התקיפה, העקשנית והנועזת של אברהם בפני אלוהים בדורשו משפט צדק וחסד היא בכך, שלא ביקש רק להציל חמישים או עשרה צדיקים, אלא תבע לשאת לכל סדום למען מספר הצדיקים הנמצאים בתוכה. וגדלות זו מתבלטת עוד יותר לאור הפרק הגדול שבא אחרי הסנגוריה על סדום – פרק עקידת יצחק, המספר על מסירותו ללא גבול של אברהם לִדְבַר אלוהים ונכונותו להעלות לעולה על פי דבר ה' את בנו יחידו, בן הזקונים שילדה לו שרה. זהו אחד הפרקים הנשגבים והתמוהים ביותר בתורה […]
אם אנו סוקרים כל המאורעות האלה בחיי אברהם […] אנו מוצאים בהם תמצית מרומזת של כל ההיסטוריה היהודית במשך כל אלפי השנים שעברו מאז. האמונה בבורא עולם, אל אחד ויחיד, המְנַהֵג עולמו בצדק ובחסד; התנחלות העם העברי בארץ היעודה; גלות העם וסבלו בנכר; והעקידה של אלפים ורבבות ומיליונים יהודים לאורך כל תקופת הגלות. רצונכם יש בהם גם רמז לחלוקת הארץ, כפי שנעשה הדבר בין אברהם ובין לוט; הנכונות לפדיון שבויים בהצלת לוט; כושר מלחמתי ואסטרטגי בהצלת השבויים; ברית המילה המקוימת בישראל זה ארבעת אלפים שנה, מימי אברהם ועד ימינו אלה; ואדיקות בשלטון הצדק והחסד […] ועל כך אמרו חכמינו: מעשי אבות סימן לבנים. אף באחד מן האבות האחרים לא נסתמלה ההיסטוריה הישראלית כמו בחיי אברהם.
ולבסוף יש לציין, שגם בנביאים ובכתובים מזכירים את שמו של אברהם כ"אוהב אלוהים": בישעיהו (מא 8) נאמר "וְאַתָּה יִשְׂרָאֵל עַבְדִּי, יַעֲקֹב אֲשֶׁר בְּחַרְתִּיךָ, זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי", ובדברי הימים ב (כ 7) אומר המלך יהושפט: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהֵינוּ הוֹרַשְׁתָּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הַזֹּאת מִלִּפְנֵי עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וַתִּתְּנָהּ לְזֶרַע אַבְרָהָם אֹהַבְךָ לְעוֹלָם." אברהם אבינו הוא היחיד בכל אישי התנ"ך שהוכתר בתואר הכבוד של אוהב אלוהים.
אברהם, תחריט עץ, מעשה ידי אפרים משה ליליין /באדיבות ויקיפדיה
הערות שוליים
[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס העשירי לתנ"ך, תשכ"ב – 1962. בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ 94 – 103.
[2] בפתח דבריו ציין בן-גוריון את "ההתרחבות המתמדת של חוגי לומדי התנ"ך בארץ" והגדיר אותה כ"אחד הגילויים המרנינים והבולטים ביותר של שיבתנו אל עצמנו". במהלך אותו עשור הייתה עדנה ללימודי התנ"ך בישראל, בזכות מפעליה של החברה לחקר המקרא בישראל ובהשראת בן-גוריון וחוג התנ"ך שקיים בביתו. באותן שנים גם השתתפו אלפי מנויים במפעל "הגיליונות" של פרופ' נחמה ליבוביץ – הוראת התורה ומפרשיה באמצעות "גיליונות לעיון בפרשת השבוע", ושידורי הרדיו הגישו פרקי תנ"ך ופרשנות תנ"ך בעידן שבו היה הרדיו אמצעי התקשורת האלקטרוני היחיד בארץ.
[3] דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, עמ' 94 – 95.
[4] שם, עמ' 98.
[5] שם, עמ' 97 – 98.
[6] שם, עמ' 98.
[7] שם, עמ' 102 – 103.
[8] שם, עמ' 98 – 103.
[9] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם
דוד בן-גוריון: על ספר דברים [1] / מתיה קם
פתיחה / סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה / ייחודו של ספר דברים / עם סגולה – האומנם?
ספר דברים הוא כידוע הספר החמישי והאחרון של ספרי התורה. בו עצמו הוא נקרא בשם "מִשְׁנֵה תורה" (יז 18)[2] […] כי רובו של הספר הוא מעין חזרה על רבים מהסיפורים והחוקים שנאמרו בספרי שמות, ויקרא, במדבר – לפעמים חזרה מילולית או בשינויי נוסח קלים, ולפעמים גם בשינויים רבי-משמעות. אולם לספר זה יש דמות עצמאית בעלת כִּיווּן מוסרי ונבואי מובלט […]
סִפְרוּת התורה וסִפְרֵי התורה
ביקורת המקרא מבית מדרשו של ולהויזן[3] מניחה כידוע שהאמונה היהודית עד הופעת נביאי הכתב לא הייתה האמונה באל אחד, מה שקוראים בשם מונותיאיסם בלעז, אלא מוֹנוֹלַטֶריה, כלומר עבודת אֵל אחד, אֵל לאומי, בלי שלילת קיומם של אלים אחרים, אֵלֵי עמים שכנים. האל היהודי, לפי בית מדרשו של ולהויזן, לא היה אל יחיד, האחד לעולם כולו, אלא אל יחיד לישראל בלבד, ולכן בית מדרש זה מְאַחֵר [את][4] התהוותה של תורת משה, המיוסדת על האמונה באל אחד ויחיד שאין עוד מלבדו – לתקופה מאוחרת יותר, לתקופת נביאי הכתב, שהופיעו בימי עוזיהו מלך יהודה, וירבעם השני מלך ישראל, במאה השמינית לפני הספירה הנוצרית.
פרופ' קויפמן ז"ל,[5] בספרו הגדול "תולדות האמונה הישראלית", שלצערנו לא נסתיים כולו, ערער תורה זו של ולהויזן עד היסוד, אבל גם הוא מכיר שחמשת ספרי התורה, אם כי מקורם עתיק, מימי האבות ומימי משה – צורתם המנוסחת והקבועה כפי שהיא בידינו היום, נתגבשה במשך דורות על יסוד מגילות עתיקות שעברו מדור לדור. גם כמה מחכמי התלמוד היו סבורים שהתורה מגילה-מגילה ניתנה, כפי שאמר רבי יוחנן משום (=בשם) רבי בניה[6] במסכת גיטין (דף ס'), ויש לכך רְאָיָה מספר התורה עצמו. בדברים (ג 14) מסופר בשם משה: "יָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לָקַח אֶת כָּל חֶבֶל אַרְגֹּב עַד גְּבוּל הַגְּשׁוּרִי וְהַמַּעֲכָתִי וַיִּקְרָא אֹתָם עַל שְׁמוֹ אֶת הַבָּשָׁן חַוֹּת יָאִיר עַד הַיּוֹם הַזֶּה." כיבוש עוג מלך הבשן נעשה בסוף ימיו של משה, קרוב לפני מותו, ולכן המילים "עד היום הזה" נאמרו בלי ספק בתקופה הרבה יותר מאוחרת, ויש כמה פסוקים כאלה בשאר ספרי התורה. ונראים דברי פרופ' קויפמן, שיש להבחין בין סִפְרוּת התורה שהיא קדומה, וכדברי רבי יוחנן ניתנה מגילות-מגילות, ובין סִפְרֵי התורה שנתגבשו במשך הזמן, החל בימי נביאי הכתב ואחריהם, ואין ספק שארבעת הספרים, מבראשית עד במדבר, קדמו בתוכנם הסיפורי והמִצְוָותִי לספר דברים. גם ספר דברים לא הופיע כולו בבת אחת כפי שהוא בידינו היום, אלא יש לראות בו [את] הספר המגובש הראשון שנמצא בבית המקדש על-ידי חלקיהו, בימי המלך יאשיהו (מלכים ב, כב 8)[7] במאה השביעית לפני הספירה. וגילוי ספר זה והבאתו למלך גרמו לרפורמה היסודית שנעשתה בימי יאשיהו: עקירת כל שרידי האלילות, ביעור הבמות המפוזרות, וריכוז הפולחן לאלוהים חיים במקום אחד בלבד – בבית המקדש בירושלים, כמסופר בפרק כג של ספר מלכים ב. אז גם ציווה "הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר: עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי אִם בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה לַה' בִּירוּשָׁלִָם" (מלכים ב, כג 21 – 23). "וְגַם אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים וְאֶת הַתְּרָפִים וְאֶת הַגִּלֻּלִים וְאֵת כָּל הַשִּׁקֻּצִים אֲשֶׁר נִרְאוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ לְמַעַן הָקִים אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר אֲשֶׁר מָצָא חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן בֵּית ה'" (מלכים ב, כג 24).
[…] בהסרת הבמות מחוץ לבית המקדש התחיל כבר המלך חזקיהו (שמלך בשנים 720 – 690 לפני הספירה),[8] ואין ספק שתורת אחדות הפולחן כבר הייתה נודעת גם בימיו, מאחת המגילות שמהן הורכב ספר דברים, כי קשה להעלות על הדעת שספר דברים נכתב כולו בימי יאשיהו, נינו של חזקיהו, משום שספר חדש, בלי מסורת מושרשת בעם, לא היה עושה רושם מהפכני כפי שעשתה מציאת ספר התורה במקדש, כפי שטוען בצדק פרופ' קויפמן, וכמה מגילות של ספר דברים כבר היו ידועות בימי חזקיהו, ועל פיהן פעל מלך זה […] ספר התורה שנתגלה בימי יאשיהו הוסיף לפעול בעם כתורת אלוהים, ובשיבת ציון, בימי עזרא[9] ונחמיה,[10] כשנתחדש בניין המקדש, לא הוקמו עוד בארץ כל במות, והפולחן האלוהי התרכז בירושלים.
[…]
כאמור, מבחין פרופ' קויפמן בין סִפְרוּת התורה ובין סִפְרֵי התורה. ספרות התורה הייתה קיימת מימים קדומים. החומר העתיק ביותר נשתמר במגילות […] לדעתו התחילה ההתגבשות מהקָצֶה השני של המגילות – מהחומר שרוכז ונוסח בספר דברים, ספר התורה הראשון שהתגלה בימי יאשיהו, אף על פי שגם ספר זה מקורו היה קדום הרבה יותר, אם כי צעיר מארבעת הספרים הראשונים, אשר נתגבשו בצורתם הסופית, הנמצאת עכשיו בידינו, לאחר ספר דברים. זוהי השערה המתקבלת על הדעת, אם גם אין לקבלה כוודאות גמורה […]
אין בדעתי להכריע כאן בדְבָרַי על זְמַנֵי הופעת ספרי התורה – מגילות-מגילות או שלמים וחתומים. המאמין במסורת המקובלת אינו זקוק לשום רְאָיָה. אבל לכל הדעות ספר דברים כמו שהוא בימינו קיים כבר למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה, והתהלך אתנו כל השנים האלה, והשאיר בלי ספק עקבות עמוקים בחיי עמנו וברוחו. ועל סגולותיו של ספר זה אייחד מעכשיו את הדיבור בקיצור.
ייחודו של ספר דברים
כאמור, ספר דברים אינו אלא מִשְׁנֵה תורה, כלומר הוא חוזר על סיפורים ומאורעות מיציאת מצרים, קבלת התורה, הנדודים במדבר ועד כיבוש ארצות האמורי – סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן בעבר הירדן. הוא חוזר על הרבה מצוות, חוקים ומשפטים, אבל הוא מצטיין בהדגשה יתירה של אחדות הבורא ואהבתו, מניעת עוול ואהבת הצדק והשלום, עזרה לעני, לגֵר, ליתום, לאלמנה, והיות עם ישראל עם סגולה ועם נבחר. [11]
בספר זה נאמר הפסוק הנערץ ביותר באמונת ישראל: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו 4) ואחריו: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו 5). אף באחד מספרי התורה לא מודגשת במידה כזו החובה לאהוב את ה' כפי שאנו מוצאים בספר דברים. פסוק זה חוזר גם בפרק י (12): "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". ושוב נאמר: "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יא 13), ובאותו הפרק גם בפסוק 1: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ" […]
בשום מקום בתורה אין שלילת ההגשמה של אלוהים גדולה מזו של פסוקים 15 – 19 בפרק ד של דברים – שלילת כל תמונה, פסל, תבנית של אדם, בהמה, ציפור, דגה, שמש, ירח, כוכבים וצבא שמים, כל מה ששימש אז בארצות השכנות כדמות אֵלִים. ודבר יְחִידוּתוֹ של אלוהים חוזר במקום אחר בקיצור נמרץ: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד 35).
תמצית המצוות בספר התורה – "עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים", כלשון התורה, או עשרת הדיברות כפי שאנחנו רגילים לקרוא להם – שניתנו בהר סיני בספר שמות, חוזרת בספר דברים (ה 6 – 18). רוב הדברים נִשְׁנִים בספר דברים מילה במילה או בשינויים קלים שאינם משנים [את] תוכן הדיבר. אולם במצווה אחת שונה הנוסח בספר דברים מבחינה יסודית מזה שבספר שמות, וזו מִצְוַות השבת, שעליה נאמר בתלמוד שהיא "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" (ירושלמי, ברכות, א)[12] […] וכאן בא נימוק אחר לגמרי: "לְמַעַן יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה, עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת" (דברים ה 13 – 14). הנימוק לשבת כאן הוא חברתי-אנושי, וקשור בזכר היות בני ישראל עבדים בארץ מצרים […][13] הדאגה לעבד ולאָמָה חוזרת בספר דברים כמה פעמים […] – ובכל פעם באה התוספת: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם".
[…]
השפעת הנבואה התובעת צדק בולטת בספר דברים יותר מבכל ספרי התורה. רק בפרק יט ב[ספר] ויקרא – אחד הפרקים הנעלים ביותר בתנ"ך – נאמר: "לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט 15), ושוב: "מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" (ויקרא יט 36). לעומת זאת חוזרת התביעה לצדק בספר דברים בצורות שונות כמה וכמה פעמים: "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ" (דברים א 16), "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת" (דברים ד 8); […] "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ… וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק. לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים… צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" (דברים טז 18 – 20); […]
וכשם שספר דברים מְצַוֶוה על צדק, כך הוא מצווה על מניעת ניצול: "לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן מֵאַחֶיךָ אוֹ מִגֵּרְךָ אֲשֶׁר בְּאַרְצְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ" (דברים כד 14 – 15).
[…]
ספר דברים היה הראשון שהכריז את העיקרון כי אין בני המשפחה אחראים לפשע קרובם:
"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת. אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד 16) […] רעיון פשוט זה, המקובל בזמננו בין כל עמי תרבות, שרק הפושע אחראי למעשיו ולא קרוביו, היה יוצא דופן ורעיון מהפכני כשהוא נשמע לפני למעלה מאלפיים וחמש מאות שנה בארצנו. ואל ייפלא הדבר שאחד הרעיונות המרכזיים של ספר דברים היה – היות עם ישראל עם קדוש ועם סגולה.
עוד בספר שמות סוּפַּר כי אלוהים ציווה את משה להגיד לבני ישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים… וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט 5 – 6). בספר דברים נאמר דבר זה ביתר תוקף והחלטיות: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ, בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה … מִכָּל הָעַמִּים חָשַׁק ה' בָּכֶם וַיִּבְחַר בָּכֶם כִּי אַתֶּם הַמְעַט מִכָּל הָעַמִּים" (ז 6 – 7). ושוב הוא חוזר על כך בפרק יד (1 – 2): "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". והוא חוזר על כך בסיום דברי משה בפרק כו (18 – 19): "וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְלִשְׁמֹר כָּל מִצְוֹתָיו. וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאָרֶת, וְלִהְיֹתְךָ עַם קָדֹשׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר".
[…]
עוד דבר אחד יש בספר דברים שאין כמותו בשאר ספרי התורה: חזון קיבוץ גלויות: "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם – מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל 3 – 5).
עם סגולה – האומנם?
פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על הייעוד השוביניסטי כביכול של עם ישראל להיותו עם סגולה. לא קשה למצוא בדברי נביאנו, הגדולים שבהם, הטוענים כי עם ישראל הוא "גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים". אלה הם דברי ישעיהו (א 4), וירמיהו אומר: "כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ" (ד 22). והושע קובל : "שִׁמְעוּ דְבַר ה' בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כִּי רִיב לַה' עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ. אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ, וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ" (ד 1 – 2). ועמוס מַרְעִים: "עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם. הַשֹּׁאֲפִים עַל עֲפַר אֶרֶץ בְּרֹאשׁ דַּלִּים וְדֶרֶךְ עֲנָוִים יַטּוּ" (ב 6 – 7). ומיכה מקונן: "הוֹי חֹשְׁבֵי אָוֶן וּפֹעֲלֵי רָע עַל מִשְׁכְּבוֹתָם […] וְחָמְדוּ שָׂדוֹת וְגָזָלוּ, וּבָתִּים וְנָשָׂאוּ, וְעָשְׁקוּ גֶּבֶר וּבֵיתוֹ וְאִישׁ וְנַחֲלָתוֹ" (ב 1 – 2).
ודווקא דברים מרים וקשים אלה בפי הנביאים על בני ישראל, שהעם שמר עליהם מאות ואלפי שנה, מוכיחים גדלותו המוסרית של עם זה, ולכן אמר ישעיהו השני […] על עם "חוטא וכבד עוון" זה דברים גאים אלה: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם" (ישעיהו מב 6), ומי שמכיר [את] ההיסטוריה היהודית מוכרח להודות שאין אלה דברים ריקים, כי היסטוריה זו היא אחת המופלאות ביותר, אם לא יחידה במינה, בתולדות העמים.
פיקחים ואנשי מעשה מלגלגים על אלה המוסיפים לדגול בהבטחת משה רבנו להיותנו עם סגולה ובייעוד של ישעיהו להיותנו אור לגויים.[14] ודאי שאסור להתעלם מהצללים המרובים המתגלים בחיינו פה ושם – הוללות, ציניות, צביעות, מעילות, תככים ומרמה – אבל אין בכל אלה כדי להאפיל על המאור הגדול הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל, מאותם הגילויים המרנינים שאין כמעט דוגמתם בארץ אחרת: תאי חברה חדשים בהתיישבות העובדת, המגשימים שאיפות גדולי החוזים החברתיים בימי קדם ובימינו; האופי החלוצי של צבאנו היחיד במינו; העלאה תרבותית, כלכלית וחברתית של מאות אלפים עולים שהיו שקועים בארצות גלותם הירודות בעוני ובבערות; ניצנים ראשונים של הפרחת השממה ויישוב המדבר; עזרה יעילה ומבורכת שישראל הקטנה מושיטה לעמים חדשים ביבשות מתעוררות. […]
החוג לתנ"ך בבית דוד בן-גוריון (התמונה באדיבות: ויקיפדיה, צילם: פריץ כהן)
הערות שוליים
[1] הרצאה שנשא דוד בן-גוריון בכינוס ה-י"ג לתנ"ך, ביום כח באדר ב, תשכ"ה – 1 באפריל 1965.
בתוך: דוד בן-גוריון, עיונים בתנ"ך, הוצאת עם עובד והחברה לחקר המקרא בישראל, תשל"ו – 1976, עמ' 183 – 192. ההדגשות – במקור.
[2] "מִשְׁנֶה" בלשון המקרא פירושו "כפול", מלשון – "שניים".
[3] יוליוס וֶלְהָאוּזֵן (1844 – 1918) היה חוקר מקרא ותאולוג פרוטסטנטי גרמני שנמנה עם האסכולה של ביקורת המקרא. פרופ' יחזקאל קויפמן היה אחד המתנגדים הבולטים לשיטתו של ולהאוזן, והוא אף ערער עליה בספרו "תולדות האמונה הישראלית". גם הרב פרופ' דוד צבי הופמן יצא נגד שיטתו של ולהאוזן בספרו "ראיות מכריעות נגד ולהאוזן".
[4] דוד בן-גוריון המעיט מאוד להשתמש במילית "את", מכיוון שלדעתו "היא לפעמים הכרחית, ולרוב – מיותרת" (מכתב תשובה לעמוס פריש, תלמיד בן 14, בתוך: זהבה אוסטפלד, עריכה, הזקן והעם – מבחר אגרות אישיות של דוד בן-גוריון, ההוצאה לאור של משרד הביטחון, תשמ"ח – 1988, עמ' 231).
[5] יחזקאל קויפמן (1889 – 1963) חוקר מקרא וחתן פרס ישראל במדעי היהדות (תשי"ח – 1958). שימש כראש החוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה פעמיים בפרס ביאליק לחכמת ישראל: בשנת תרצ"ג – 1953 ובשנת תשט"ז – 1956 (על ספרו המונומנטלי "תולדות האמונה הישראלית").
[6] במקור – רבי בנאה: אמר ר' יוחנן מִשׁוּם (=בשם) רבי בנאה: תורה – מגילה-מגילה ניתנה, שנאמר (תהלים מ 8): "אָז אָמַרְתִּי הִנֵּה בָאתִי בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי".
[7] "וַיּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית ה' וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ." יאשיהו מלך יהודה היה בנם של אמון וידידיה. הוא עלה לשלטון בגיל שמונה ומלך על יהודה 31 שנה. מכל מלכי בית דויד שלאחר התפלגות הממלכה נחשב יאשיהו לראוי ביותר. עליו נאמר: "וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל ה' בְּכָל לְבָבוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ וּבְכָל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ" (מלכים ב, כג 25).
[8] חזקיהו בן אחז שעלה על כס המלכות בגיל 25 ומלך ביהודה 29 שנה. יש המאחרים את שנות שלטונו (727 – 698 לפני הספירה). עליו נאמר כי עשה "הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו" (מלכים ב, יח 3).
[9] עזרא בן שְׂרָיָה הכוהן, "סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה" (עזרא ז 6), עלה מבבל בראש גל העלייה השני של שיבת ציון, במאה ה-5 לפני הספירה. על עלייתו ופעולותיו של עזרא מסופר בספר עזרא (פרקים ז-י) ובספר נחמיה (פרק ח).
[10] נחמיה בן חכליה היה שר (יהודי) בחצרו של מלך פרס במאה ה-5 לפני הספירה. המלך מינה אותו למושל ירושלים, ובעקבות המינוי עלה נחמיה לירושלים בשנת 445 – 444 לפני הספירה (אחרי עליית עזרא).
[11] מתברר שגם בימינו אלה, בתחילת המאה ה-21, רוב הישראלים אכן דבקים ברעיון של עם סגולה: סקר של מרכז גוטמן שנערך עבור קרן אבי חי מגלה כי בשנת תשס"ט – 2009, 70% מן היהודים הישראלים האמינו ("מאמין בלב שלם" או "מאמין אך לפעמים מפקפק") כי "העם היהודי הוא עם נבחר מכל העמים" (יהודים ישראלים – דיוקן, תקציר, תשע"ב – 2012, המכון הישראלי לדמוקרטיה וקרן אבי חי ישראל, עמ' 18).
[12] במקורות חז"ל מוסב הביטוי "שְׁקוּלָה כנגד כל המצוות" על מצוות רבות, ובהן: ברית מילה, צדקה, ציצית, ישיבת ארץ ישראל, שבת. הציטוט המדויק ממסכת ברכות: "זו מצוות שבת, שהיא שקולה כנגד מצוותיה של תורה" (תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק א הלכה ה).
[13] במאמרו מזכיר בן-גוריון גם את הפסוק המקביל מספר שמות (כג 12): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר."
[14] לעיל – הערה 11.
(C) כל הזכויות שמורות למתיה קם