0

קול הרצליה – כתבתו של דני גרסטנפלד, במקומון: "פרס הרצל" לשנת 2014, יוענק לפרופ' רות קרק

Posted by admin on 18/12/2014 in אישים, חברה

KOL HERZLIA 31 OCT 2014 KATAVA  Image20141103163126-m1-page-001

0

עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ – הַגִּתִּית

Posted by admin on 18/08/2014 in כללי

גיתיות

0

משחקי שח-מט מהודרים

Posted by ariel on 16/11/2013 in גאדג'טים, כללי

שחמט ירושליםשחקן שחמט אמיתי, זקוק לריכוז וקור רוח, דמיון מופשט, זיכרון, יכולת תכנון ויצירתיות.

סביבת המשחק אמורה להיות רגועה, שקטה, מוארת באור נעים.

הוכח, כי גם לכלי המשחק, יש השפעה מרגעת, וחיובית על שחקני השחמט.

לוח שחמט מפואר, וכלים מהודרים משפיעים על שחקני השחמט לטובה.

בגאדג'טלנד, תמצאו לבחירתכם 3 מערכות שח-מט מהודרות, שיפארו סלון ביתו של כל שחקן שחמט שאתם אוהבים.

שחמט ווטרלו – לוח שחמט וכלים המדמים את קרב ווטרלו.

שחמט מיתולוגיה יוונית – לוח שחמט וכלים המדמים את אלי המיתולוגיה היוונית.

שח-מט ירושלים – לוח שחמט וכלים המדמים את ירושלים בתקופה ההלניסטית.

0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ט' – מכתבי שפירא

מכתבי נעמי שפירא

בשנים הראשונות להיווסדן, נעזרו כנרת ודגניה בשירות הרפואי של בית-המרקחת במושבה מלחמיה. עם השלמת בנייתו של בית-מרקחת בכנרת בשנת 1911, התקבלה לעבודה בו כחובשת, נעמי שפירא בת זכרון-יעקב. היה זה בהתאם להמלצתו של הד"ר הלל יפה, שאת מלאכת החובשוּת למדה שפירא בבית-החולים אותו יסד. שפירא היתה בתו של מורה בכיר בבית-הספר בזכרון-יעקב, ובנה – עמוס חכם – היה חתן התנ"ך הראשון בישראל ואח"כ נהיה לפרשן מלומד וידוע של התנ"ך. מאחר שבבית-המרקחת במושבה, היו עתידים לקבל עזרה רפואית גם אנשי החווה, אי-לכך נחתם כתב החוזה עם נעמי שפירא,  על ידי יוסף צייטלין ודוד יזרעאלי כנציגי ועד המושבה, ועל ידי מר יואל גוּלְדֶה כפקיד המיצג את החווה*. מובא בזה צילום העותק המקורי של ההסכם שנתחם בין שני הצדדים:

בין שני הצדדים הח"מ: מרת נעמי שפירה, רוקחת וחובשת מצד אחד, ופקידות החוה וועד המושבה "כנרת" מצד שני.

מרת נעמי שפירה מקבלת עליה את שמירת הבריאות של "כנרת", תחת השגחת הרופא שטר חוזה

שיְקֻבָּל לגליל ההוא,* או תחת עצותיו והדרכתו של אחד הרופאים המומחים שבא"י. ומחֻייבת היא לענות חִנם לכל העִבְרִים תושבי המושבה והחוה "כנרת" ופועליהם ופועלי אוּם-דְז'וּנִי.** לעסוק ברפואתם ולבקר את החולים שנפלו למשכב, ככל חובות רוקחת וחובשת, ואם יקשה עליה ללכת ברגל מותר לה לדרש בהמה לרכיבה ואיש ללוותה בדרך אם יִרְחַק המקום.

פקידות החוה וועד המושבה מתחייבים למסור לידיה כל חֹדֶש וחֹדש משכורת של מאה פרנק בעד עמלה ועבודתה, מלבד הוצאות בית המרקחת והשָׁרָת שהן מוטלות על הפקידות והועד הנ"ל ולתת לה מעון הגון עם רהיטים ומכשירים ומאור חִנם כל ימי מִשׂרָתָהּ. וכל ההוצאות שהיא מוציאה בידיעת הפקידות והועד הנ"ל לנסיעות עד בואה לשבת ב"כנרת" תושבנה לה בשלמות ע"י הנ"ל.

כחו של שטר חוזה זה יפה עד ר"ח [ראש חודש] ניסן תרע"ב הבא וכל אחד משני הצדדים הרוצה לשנות דבר או לבטל את החוזה ככלות השנה, עליו להודיע זאת לצד שכנגד לא יאחר מסוף חדש שבט תרע"ב. ואם לא באה שום ידיעה או ערעור על חוזה זה עד אז, נשאר שטר חוזה זה בתקפו גם לשנה שלאחריה.

ע"ז [על-זה] חתמנו פה, זכרון-יעקב,          חתמנו פה כנרת … ניסן תרע"א

ביום א ניסן תרע"א                 פקיד החוה כנרת      י. גוּלדֶה

     נעמי שפירה.                     ועד המושבה כנרת     יוסף ציטלין

                                                                                                ד. יזרעאלי.

משך שנים רבות לא ידענו, בני הדור השני והשלישי למושבה, על קיומה של החובשת הראשונה נעמי שפירא. סבורים היינו שיעקב חפץ, שהמשיך את עבודתו כחובש מעבר לגיל הפנסיה, הוא שהיה החובש הראשון במושבה. לקראת שנת השמונים ליסוד המושבה, עם הקמת מוזיאון וארכיון הישוב, הגיע לידינו "אוצר": עשרות מכתבים, אותם כתבה  ושלחה החובשת נעמי שפירא מכנרת להוריה בזכרון. מכתביה אלה, אופן כתיבתם ותוכנם, הם נכס חשוב למושבה. מהם אנו לומדים וחשים את "דופק החיים", מכל שהתרחש בכנרת ובמרחב הגליל, במהלך השנים 1911-1912.


   *  כלומר: הרופא שיתקבל לעבודה במחוז ("גליל") כנרת.

**   הם אנשים קבוצת דגניה א'.


*     יואל גולדה מונה למנהל זמני של חוות-כנרת, אחרי שמנהלה הראשון, ברמן, פוטר בעקבות השביתה של פברואר 1911.

0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ח' – מלחמת הקיום

המאבק על האדמה – מלחמת הקיום נגד פגעי האדם והטבע

מבצע השלמת ההתישבות בגליל של יק"א, בו הוקמו ארבע המושבות החדשות במרוצת השנים 1907-1909 וכן יסוד חוות כנרת על-ידי ההסתדרות הציונית, כל אלה לווּ בגל של מעשי רצח ושוד ללא תקדים בהיקפו.  בפברואר 1908 התנפלו תושבים מישובי המוגרבים על כפר-תבור האכר א. מזרחי נפצע; באפריל 1909, על יד הכפר לוביה, בדרכו למושבה מצפה, נפצע קשה ומת מפצעיו השומר ברל'ה דב שוויגר; באותו וחודש ביום 12 באפריל, נרצחו בסג'רה ישראל קרונגולד ושמעון מלמד. ב-12 במאי אותה שנה נרצח המתישב יצחק בלום מיבנאל, על-ידי בדואים משבט דלאייקה סהווה ובאותו חודש נרצח גם ישראל בראל מן המושבה בית-גן.

השיך עיסא קבל בתמורה על אדמות דלאייקה-סהווה סך של 190 אלף פרנק. בהתחשב בכך שחלק גדול מהשטח נמצא במורדות הרים, ואינו ראוי לעיבוד חקלאי, אלא לרעייה בלבד, הרי שהיה זה סכום עתק בהתאם למושגי הימים ההם. השיך עיסא התכוון להעביר את השבט לאיזור סאח'ם ג'וּלן שבסוריה, מאחר ששם ניתן היה לרכוש בסכום הכסף שקבל, שטח גדול פי חמישה מהשטח שמכר. אף שקיבל כבר השיך את הכסף, בכל זאת נשארו עדיין מאות אהלי השבט נטויים ברכס ההר ובהם מאות רוכבים מזויינים, עזי-נפש. וחרבו הנוקמת של שיך עיסא היתה לשם דבר, כשלצידו גדולי השודדים שבסביבה – פאיז, קאנג'י והינאדי. השיך שנוכח במספרם המועט של המתישבים, "קבל תיאבון" והחליט לעייף את קומץ המתישבים בתקוה שהללו יתיאשו וינטשו. הוא החל במדיניות של התקפות ירי מחד והטרדמה מתמדת מאידך, באמצעות גניבות ושוד לאור היום, העלאת עדרי צאן ובקר על שטחי המזרע ובלילות – קציר תבואה בפאתי השדות. גדולה היתה תקוותו שכך יוכל להבריח את קומץ המתישבים. אבא ביומנו מתאר מספר אירועים שכאלה:

באותה שנה – 1908, נוסדו המושבה והחווה. זוכר אני אותה התנפלות של שבטי הבדואים. לא הרחק מהמושבה והחוה התנוססו שני צוקים בשם "קלעת אילרול" – מצודת השדים. מקום מפורסם במעשי רצח ושוד. לא חסרו התגרויות מצד הערבים, בעלי האדמה מקודם. הבדויים משבט דלייקה, יושבי קדיש ומנרה, הללו נסו לא פעם להראות לנו את כוחם. ואירע לי שהבחנתי פעם אחת בגניבות בקמה, בחלקה שע"י המושבה, באחד הלילות בהסתובבי במקום. נגשתי לשדה בלאט והרגשתי בגנבים הקוצרים. שבתי חיש למושבה וקראתי לעזרה את השומר צלאל. שנינו ירינו על הקוצרים, והערבים הסתלקו לזמן מה בהשאירם אחריהם שקי קש מלאי תבואה קצורה. אך גם הספיקו לקחת עמם חלק מהשלל. פתע התנפלה עלינו תגבורת בדויים והחלנו נסוגים לעבר הואדי. למזלנו שמעו את היריות בחוה והחלו להשיב אש. שניינו היינו בין שני צידי האש. והסביבה היתה למרקחה. חרדנו למקרי התנפלויות נוספות. והבדויים בראש שיך עיסא וגנג' [קאנג'] רק שמחים.

בעקבות האירועים החמורים הללו, הגיע לכנרת יחזקאל חנקין ("אבו-יצחק") – אחד מהנועזים שבאנשי התקופה. אחריו שלח קלווריסקי את הכּאיל שלום הלוי ("חצבני") בתפקיד שומר רוכב ועל שנים אלה הוטלה המשימה הקשה של שמירה המושבה והחווה.

אם לא די היה בצרות הצרורות שבאו למתישבים מצד שיך עיסא ומרעיו, הרי נוספו עליהן מפעם לפעם שנות הבצורת ואתן פשיטות הבדואים משבטי ה-צוּחוּר וה-רוּאֶלָה, שבאו לשבור שבר והיו פושטים בהמוניהם על ישובי הגליל התחתון. בתאריך י"ב תשרי תרס"ט (7.10.1908) פורסמה כתבה בעתון "העולם", בה מסופר כי:

באחוזה החדשה כנרת הבעירו את הגורן. סמוך לגורן רעה רועה בדווי את עדרו, העדר נלקח ממנו בתקווה שתודע זהות המבעיר. למחרת היום התנפלו במפתיע כמאה רוכבים מזוינים והרבה רגלים משבט צוחור, שברו את החלונות ופצעו את אחד הפועלים.

על האירוע מספרת חיה, אשתו של השומר יחזקאל חנקין, שגרה בצריף המושבה, הצמוד למבנה החאן של חות-כנרת:

בצריף שלושה אכרים רווקים, בו פינו גם לנו מחיצה. שלושה ימים אחר בואנו, ביום בו נסע יחזקאל להביא נשק מיבנאל, הילדים ישנו כבר. ישבנו על מחצלת הפרושה בחוץ והנה יריות חולפות מעל לראשינו. הם תפסו את איש שיחי (האכר ליבוביץ) והחלו להכותו. כאשר הקריב אלי הרוכב לגשת, התרתי את הכלב. אז הגיחה לעזרתנו מפשפש החוה, מרים אורלוב וברוח לחימה, כשאקדח שלוף בידה, הדפה את הבדווים.

בשנת 1910 נשאה מרים אורלוב לשומר אליהו קמניצקי (איתן). השנים – ממיסדי המושב תל-עדשים – הם הוריו של רפאל איתן (רפול) – מגבורי מלחמת-יום-כיפור ורמטכ"ל צה"ל.

ההפקרות, מעשי השוד והרצח בגליל, המריצו את חבורת "בר-גיורא" לקידום ולמימוש מטרותיה ולהקמת אירגון "השומר". נוצר תמריץ במושבות לפיטורי השומרים הזרים ומסירת השמירה לידי אירגון "השומר". כמו כן הצטיידו האכרים והפועלים בנשק חדיש. פעילות זו זכתה לסיוע מצד חברת יק"א.   גם  א.  רופין,  מנהל  המשרד  הארצישראלי  של  ההסתדרות הציונית, אשר שיתף פעולה עם יק"א במגוון נושאים ציבוריים, היה מעורב במיוחד בנושאי הבטחון. ביום 19.5.1909 לאחר רצח יצחק בלום ביבנאל, כתב ברמן, מנהל חוות כנרת לפקיד יק"א רוזנהק:

האם כבר עצרו את גאנג' ועַבּדוּ מערב דלייקה; ואם זה נכון שאנשי דלייקה שרצחו – אנו מצידנו מוכנים לפעול בצורה מאד דרסטית. אני מנצל את ההזדמנות לכתוב לך לגבי הרובים – אפשר לקבל מהם משלוח למושבות. אם עוד לא הזמנת מבירות, תודיע לי כאן ואזמין.

ידענו: אילו נסוגונו, היינו נעשים הפקר בעיני הרועים והללו היו חומסים את כל הקמה והרכוש, ואף פוגעים בנפש

בשנת 1912/3 עבדה בחוות כנרת "הקבוצה האמריקאית". אחד מחברי הקבוצה הבולטים, ש.ד. יפה, היה לימים מיסד ועורך של כתב העת החקלאי "השדה". בספרו "שבילַי בשדה" מתאר יפה את העימותים הקשים שהיו לקבוצה עם הבדואים משבט צוחור ועם הצ'רקסים מהחורן:

אותה שנה היתה בצורת בעבר-הירדן ובחג'אז, ובידואים רבים נדדו לעמק הירדן לרעות את צאנם וגמליהם וגרמו לקבוצה נזק רב. קודם כל נחרב גן-הירק, ששטחו היה כ-10 דונמים. הבידואים משבט בני-צחר מצאו את המקום נוח לרעיית צאנם, והשומר נאלץ להזעיק את החברים (בסה"כ תשעה במספר) ממקומות עבודתם, כדי לגרש את הרועים. זכורני התנגשות אחת: שעת בוקר. החברים יצאו לגרש מחלקת הירקות את הבידואים, שמניינם כארבעים איש. כשקרבנו אליהם כוננו מולנו את רוביהם: "אִירְגָ'עוּ אִלָא בֵּיתְכּוּם!" (שובו לביתכם!). גם אנו כוננו את נשקנו והתקדמנו בשורה מפוזרת. ידענו, שיריה אחת תגרום למטר כדורים משני הצדדים. היתה זו לנו שעה קשה ורבת-אחריות: בסביבה חנו מאות בידואים משבט זה. הקרב שהיה מסתיים בוודאי בחללים משני הצדדים, היה מעורר את הבידואים לנקמת-דם ולהתנפלות נועזת על החוה. אולם אילו נסוגונו, היינו נעשים הפקר בעיני הרועים והללו היו חומסים את כל הקמה והרכוש, ואף פוגעים בנפש. לא היתה לפנינו דרך נסיגה ואנו החלטנו להתקדם ולהשיב על היריה הראשונה במטר כדורים. מספר הבידואים היה גדול פי 5-6 ממספרנו, אולם אנו עלינו עליהם בטיב הנשק. כשראו הבידואים שאנו מתקדמים מול רוביהם בנשק נטוי, החלו לסגת. מאז לא פגעו בשדותינו אלא בחשאי, בגניבה.

לאחר בני אֶ-רוּוֶלָלה הופיעו בעמק הירדן, באותו קיץ, צ'רקסים. אלה היו באים רכובים על סוסיהם וחומסים מהחצרות ומהגורן (בזמן ההוא כבר היתה רוב התבואה נדושה בגורן). הגיעו שמועות שהצ'רקסים מתנפלים על כפרים ערביים וגוזלים מרכושם ומיבוליהם ככל העולה על רוחם. והערבים מפחדים להתיצב נגדם.

יום אחד בצהרים, בשוב השומר מהשדה לחוה, ראה בחצר צ'רקסי ענק, עבדקן, התובע מאליעזר יפה החצרן, שעורה – מס שעל החוה להעלות לו! אליעזר סרב, כמובן, והצ'רקסי ענה לו: "אם לא תתן לי מרצונך, אקח בכוח ואף את גולגלתך ארוצץ". בין השומר והצ'רקסי נפתח דו-שיח בערבית "מפולפלת", מתובלת בחירופי אבות עד הדור השביעי. הצ'רקסי שם ידו על אקדחו הגדול, אולם אקדחו הקטן של השומר נשלף מהר יותר מנרתיקו. הצ'רקסי הסיר את ידו מנרתיק אקדחו, יצא מהחצר ומפיו נתך זרם איומים: "אתם תראו את נחת זרוענו, לשממה נהפוך את חוותכם!" ואכן, נכונים היינו לנקמת הצ'רקסים. ידענו שבקרוב נתראה עמהם פנים, וכל החברים היו יוצאים לעבודה חמושים.

הצ'רקסים קיימו את "הבטחתם", אבל בשעה בלתי-מוצלחת: הם באו לשדוד את הגורן בצהרים, בשעה שכל החברים ישבו באולם-האוכל. פתאום פרצה אחת החברות פנימה בקול קריאה: "צ'רקסים שודדים את הגורן!" אצנו כולנו הגורנה. מצאנו כ-35 צ'רקסים, כולם בגיל העמידה, בריאים וחסונים. כל אחד כרע על ברכיו לפני ערימת החיטה  או  השעורה   ומילא  את שקיו הם אף לא חרדו בבואנו; רק פזלו בעיניהם ולא חדלו מלמלא את שקיהם.

כאן הפתיע קליי בזרועו הנטויה. הוא היה גבוה, רחב-כתפים וכביר כוח. (היה אוחז בשק-חיטים בשתי ידיו ומטילו לתוך העגלה). כן למד באמריקה את תורת ההתאגרפות על בוריה. עתה הופיע כמלאך מושיע ומנענו מלהשתמש בנשק. עט על הצ'רקסי הראשון, ובמהלומה אחת הפילו ארצה. עוד הצ'רקסים תמהים למראה עיניהם, והנה קרב קליי אל השני והשלישי, וכולם נופלים תחת מהלומותיו, צ'רקסי ענק התקרב אל קליי בזעם ובתמיהה, כביכול מבקש להסביר לו משהו, אולם מקלו מוכן להממו במהלומת-פתע. הצ'רקסי הענק מנסה, לשם זהירות, לשלוף את אקדחו, אולם מכת-ברך פוגעת בסנטרו, והוא מתגלגל לכאן ואקדחו לכאן. הצ'רקסים אספו את שקיהם וסוסיהם והסתלקו כלעומת שבאו.

דב קליי, גיבור המאבק עם הצ'רקסים, קבל מיק"א איכרות במלחמיה. הוא נרצח בעימות קשה שפרץ בפברואר 1915, בין אנשי השומר ואכרי מלחמיה, לבין ערביי הכפר השכן עבודיה. בעימות ירה השומר שפסל בבן המוכתר. בהתקפה על המושבה נהרג ערבי שני. דוב שחזר עם אשתו בעגלה מטבריה, נקלע בדרכו להזעיק עזרה מיבנאל, בחבורת ערבים שואפי נקם ונרצח על-ידם.

כעבור זמן קצר, חזרה הפרדה לחצר דגניה. נראה שבדואים בקשו לשדוד את הפרדה,

אך מאחר שברסקי גילה התנגדות – רצחוהו

בשנים 1912-1913 התחוללה מלחמת הבלקנים. האימפריה העותמנית היתה מעורבת במלחמה זו ודבר זה ערער את היציבות הבטחונית בארץ ובמיוחד בגליל התחתון ובקדמת עמק-הירדן. שבטי הבדואים חשו בחולשת השלטון המרכזי, שהיה טרוד  במלחמה  ומצב  זה השפיע והקרין חולשה על כל המושלים המקומיים. החלה שרשרת של פיגועים ורציחות, השתררה אנדרלמוסיה ורבתה ההפקרות בכל המרחב.

לראשונה – נפצע שומר השדות של סג'רה; רוכבים משבט הִינָדִי מדַּלְהָמִיָיה (אזור אשדות יעקב של היום), פתחו באש על השומרים. בחילופי האש נפצעו שנים מן התוקפים אנשי השבט. עובדה זו עוד הגבירה את המתיחות ובהתנפלות על סג'רה נהרג השומר יעקב פלדמן.

במוצאי שבת בחודש חשוון תרע"ב, נשלח משה ברסקי מדגניה להביא תרופות מבית-המרקחת במלחמיה. כעבור זמן קצר, חזרה הפרדה לחצר דגניה. נראה שבדואים בקשו לשדוד את הפרדה, אך מאחר שברסקי גילה התנגדות, רצחוהו. הפרדה נמלטה וחזרה לדגניה כאמור, אך את האקדח שהיה ברשותו של ברסקי שדדו. ליד גופת ההרוג נמצאו זוג נעלים, עקאל ונבוט – רמז לכך שהרצח היה קשור לנקמת דם.

כעבור שלושה ימים יצאו לעבודה על-יד סַחְ'נֶה (מאוחר יותר הוקמה שם חוות הנסיונות בִּיתַנְיָה), שלושה עובדים מקבוצת  כפר-אוריה,  שזה  מקרוב  באה  לחוות-כנרת.  לעת-ערב התנפלו עליהם בדואים מזויינים, שדדו מהם זוג פרדות, והרגו אחד החברים – יוסף זלצמן. אחד מחבריו אמר בזעם: "חללי הרצח מוטלים לפנינו, ואנו מה נעשה כדי לקדש את זכרם?!" היתה זו תקופה קודרת, שהביאה את הצעירים בכל מקום, חלוצים ושומרים, למחשבות על "גוֹם" – נקמת דם. בכסלו תרע"ד (1913) נכתב בעתון "הפועל הצעיר":

"דמי אחינו זועקים מן האדמה, היבוא מי לנקום
   את נקמת דמם השפוך?! בשדה מהלך האויב ומפיל
   חללים והדם השפוך רותח ואינו רוצה לשקוט".

 

 כרגיל, מצבים של מצוקה מביאים ללכוד הכוחות ונשכחים ההבדלים והמחלוקות; כדבר המשוררת:

"מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

 שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

 אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?"

בעקבות המצב החמור, התכנסה בכנרת אסיפה כללית שהתקיימה ביום כ"ו חשוון תרע"ד, אליה באו מכל ישובי האזור – משבע מושבות הגליל התחתון, ממרחביה, מדגניה, מקבוצת כנרת; באו נציגי החוות מגדל, סג'רה, פוריה, ורמה (שׂרונה) וכן באו נציגים של ארגוני "השומר" ו"החורש" – אירגון פועלי הגליל. היתה זו התארגנות מקיפה ללא תקדים. הוחלט בה על הקמת "הועד הגלילי". ועד זה נטל על עצמו במרוצת השנים, את המשימות הקשות במלחמת העולם הראשונה, שהעקריות בהן היו: הצלת הישוב הרעב בדרום הארץ (בשל בצורת קשה שפקדה אז את הארץ) ומאוחר יותר, פינוי תשעת אלפים פליטים מיהודה וקליטתם בגליל. החלטות האסיפה, המפורטות בהמשך, התבססו על לקחי האירועים הקשים שפקדו את הגליל. ואלה היו ההחלטות:

1. בדבר השמירה: על כל המושבות לסדר אצלן שמירה מקומית על-ידי חילים קבועים ונוסף עליהם לסדר שמירת הסביבה על-ידי חיילים (רוכבים) קבועים שנתיים: ביבנאל, בכנרת-דגניה, בפוריה, בבתניה, במלחמיה, ובית-גן. חיילים כנ"ל על הסביבה – שלושה. לתקציב שלושת החיילים האלה יש להוסיף חייל שנתי של המושבות הקטנות. אם המושבות סג'רה ומסחה תסכמנה להתאחד בענין השמירה הכוללת, על הועד לשנות את התקציב באופן מתאים.
2. בדבר חיפוש הרוצחים: מוסרים לכנרתיים, הדגניים ו"השומר", לחפש באופן חשאי אחרי הפרדות, לחיילי הממשלה, לתת רשימה של אנשים חשודים.
3. בדבר הגנה מאורגנת:  א) מסדירים הגנה מאורגנת במושבות שיש שם שמירה עברית כללית; והמושבות שאין בהן שמירה עברית (עליהן) לסדרה במשך עשרה ימים.   ב) לסדר הזדיינות כללית ולהכניס סדר בין המזויינים לפי תנאי כל מקום.
4. ליגליזציה של השמירה: לברר הצעת הממשלה בדבר שומרים רשמיים ובאם החובות והזכויות תתאמנה לנו, לסדר תעודות שומרים בשביל 17 איש: שבעה מ"השומר" ויתרם מהמושבות.
5. התקציב: הוצאות החיילים הקבועים, להטיל על המושבות. הוצאות החיילים על הסביבה ועל המוסדות הישוביים.
 6. בדבר מושב "השומר": מוסרים לועד לברר את שאלת מושב "השומר" על אדמת שׂרונה.
7. הועד הגלילי:  א) על הועד שיבחר למלא החלטות האסיפה ולשמור עליהן. לסדר במשך הזמן הסתדרות של מושבות הגליל. ב) הועד מורכב מבאי כוח המושבות, הסתדרות הפועלים ו"השומר".  ג) הועד בוחר מקרבו משרד ומקבל מזכיר בשכר לנהל את העבודה.
נבחרו: א) לועד – גולדמן, סגנו (איזרעאלית) מחוות פוריה, צימרמן חיים מיבנאל, כבשנה מכנרת, צ'רנמורסקי (ישראלי) מקבוצת כנרת, ריקלין מסג'רה, קרניאל ממלחמיה, בוסל מדגניה, גליקין מחוות-מגדל, אליעזר שוחט מ"החורש" – ארגון פועלי הגליל, יוסף נחמני מ"השומר".

לאיוש המשרד הזמני (החלטה מס' 7ב) נבחרו: גולדמן – מנהל חוות פוריה, סגנו אליהו איזרעאלית, יצחק כבשנה ובן-ציון צ'רנמורסקי (ישראלי). מקום מושבו של המשרד הזמני היה בכנרת והוא נקבע בביתו של יצחק כבשנה.  מיד לאחר הקמת הועד והמשרד, הופקדה בידיה של אמא שקית ובה מטבעות זהב, שנועדו למימון פעילותו הראשונה של הארגון. עם סיום ההכנות התארגנה משלחת שתצא לעבר-הירדן. השליחים היו נחום סנדלר מבית-גן וישראל בלוך מדגניה שנבחרו  למשימה  משום  שדברו  ערבית

על-בוריה. אמא ציידה את השנים בשקית ובה מטבעות הזהב והם  יצאו  לדרכם מחופשים כבדואים, חצו את נהר הירמוך

ויצאו לבלוש במאהלי הבדואים ובשווקי עבר-הירדן, על-מנת

 

למצוא את הפרדות הגנובות ולגלות את עקבותיהם של הרוצחים. באותו זמן פרצה בעבר-הירדן מגיפה קשה של אבעבועות ונחום סנדלר נדבק בה. השנים נאלצו לחזור הביתה בחופזה. את סנדלר החליף גורקי מכפר-תבור, אף הוא דובר ערבית רהוטה ומכיר את מנהגי הבדואים, אך נראה היה שעקב הזמן הרב שחלף מאז  השוד  והרצח,  הועברו  הפרדות ללבנון הרחוקה והחיפושים נסתיימו ללא תוצאות.

אבל הועד-הגלילי קם והיה ומאותה עת והלאה פעל רבות ונמרצות לקידום עניני הביטחון באזור הגליל כולו.

קבוצה מאנשי "השומר"

אלוהים! אני מרדכי בן צבי קצפ אומר לך, כי עול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מהעולם ואני עדיין צעיר ועוד לא הספקתי לסקל את האדמה מהאבנים

לבד מן הקרבנות שנפלו מידי המרצחים, תבע מפעל ההתישבות בכנרת גם קרבנות אחרים. הללו היו קרבנותיהם של פגעי הטבע, המחלות והעבודה הקשה. ראשון הנפטרים היה הפועל מרדכי קָצַ'פּ. לדבריו, הוא בא לגליל "מפני שעל החלוץ לעמוד תמיד במקום היותר מסוכן". הוא נפגע בבטנו מבעיטת סוס צעיר שאילף. למרות המכה, המשיך בעבודת הסיקול עד שגופו התנפח. עקב יסוריו לא ניתן היה להעבירו לבית-החולים בעגלה. לכן נשאוהו חבריו לשם על-גבי אלונקה. הוא סבל סבל נורא ולא ניתן היה להצילו. לפני פטירתו הרים את ידו כלפי מעלה ואמר:

אלוהים! אני מרדכי בן צבי קצפ אומר לך, כי עוול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מהעולם ואני עדיין צעיר ועוד לא הספקתי לסקל את האדמה מהאבנים.

הוא חזר על משפט זה מספר פעמים ונפח את נשמתו.

בתאריך 3.2.1911 נפטרה בבית-החולים של טורנס בטבריה, רבקה בת ה-17, אחותו של ברוך צ'יז'יק. היא נפטרה כתוצאה מהרעלה שנגרמה מדקירת קוץ בעת שעבדה ביבוש ביצה.

שבוע מאוחר יותר, מת הפועל המצויין מעובדי החווה, מאיר אינגברמן, שנפטר מהקדחת הצהובה. עקב סרובו של ברמן מנהל החווה לאפשר לחבריו הפועלים להגיע להלויתו בטבריה (ובשל הצטברות של בעיות נוספות) פרצה השביתה הידועה בחווה, עליה כבר סיפורנו קודם. בחודש אוקטובר אותה שנה (1911), שלח הרועה אלכסנדר, יד בנפשו. הוא היה רועה הפרות של החווה ושל המושבה ועל פרטי המקרה אמרה החובשת נעמי שפירא, באחד ממכתביה: "אלכסנדר הרועה, שלח יד בנפשו, וירה כדור בלבו, ומת בעינויים נוראים".

***

*

0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ז' – כינרת המושבה

כנרת המושבה – מ"בית קרשים" רעוע לבנין משקי איתן

צריף אותו הזכיר רופין במכתבו לחברת הכשרת הישוב בברלין – הוא "בית הקרשים", נבנה מצפון למבני החאן בצורת האות כ. במועד סמוך לישובה של חוות-כנרת, שיכּנה יק"א בשנים מאגפיו את מתישביה הראשונים של המושבה: ששה רווקים ושתי משפחות צ'ז'יק ושאולוב. מרכז הצריף הותאם ושימש כאורווה לבהמות ונבנה בו תנור לאפיה. בשלב הראשון ערכה יק"א חוזי אריסות עם ארבעה מתישבים: משפחת שאולוב, והרווקים יוסף צייטלין, אליישיב ליבוביץ' ואהרון בָּארְבֶּער. במהלך שנת 1909 נוספו עליהם ארבעה מתישבים נוספים: ברוך צ'יז'יק ומשפחתו, דוד רובין-יזרעאלי, רפאל ברז'נסקי ואליהו מזרחי.

ביום קיץ לוהט של שנת 1985, בעת שעבדתי ליד בית אבא, עצרה לידי מכונית מפוארת, מתוכה שאל אותי אדם בא בימים שאלה שהדהימה אותי: הוא שאל על מקומו של "הצריף". עד מהרה הבנתי ששאלתו מכוונת ל"בית הקרשים". השאלה כה עוררה את סקרנותי עד שעזבתי את עבודתי, הזמנתי אותו ואת בנו לביתי ועל כוס שתיה קרה ראיינתי אותו על אודות חלקו ב"בית הקרשים".
הסתבר שהאיש, סעדיה אֶלָזָם, בן לאחת מעשרות משפחות שבאו ממרוקו בסביבות שנת 1860 והתישבו בחיפה ברובע שנקרא "שכונת היהודים". הבן שינה כבר את שמו ליעקב אלון, מגוריו בתל-אביב והוא המו"ל והבעלים של עתון הקולנוע "להיטון".
האב, בילדותו, למד משך שלוש שנים בבית ספר אליאנס, ובהיותו נער עבד כשוליה אצל נגר מהמושבה הגרמנית, אדם בשם הֶאר בְּרָדֶר. נגר זה התחייב לבצע את עבודות הנגרות והתקנת הגגות, כקבלן משנה, אצל הקבלן הגרמני בֶּלְהַרְץ, שנשכר על-ידי חברת יק"א לבנות את המושבה. הצוות להתקנת הגגות והנגרות כלל שני פועלים ערבים נוצרים, שני נערים יהודים ופועל אחראי גרמני. הם התגוררו במבנים בהם עבדו. באחד הימים נכנס נחש לבית מגוריהם; הנערים נתקפו פחד ורצו לחזור לבתיהם. לבסוף שוכנעו להשאר, אך מאותו יום ישנו על תקרת הבית.
סעדיה החל את עבדותו בשכר של בישליק (מטבע טורקי) אחד ליום, והגיע אחרי שלוש שנים לשכר של שלושה בישליקים. שעות העבודה היו משעת  הזריחה  ועד  שעת  השקיעה.  הפועלים
התקינו מלכודות ציפורים באגף הבהמות שבצריף, ולכדו עשרות ציפורים, אותן בישלו בתנור שהיה במקום. לאחר העבודה ביום שישי צעדו ברגל לטבריה, שם קנו עראק. בליל שבת נערכה ארוחה חגיגית, בה השתתפו הפועלים והאכרים. דבר זה חזר גם לקראת השבת השניה.

כפי שזכור לסעדיה, הביאו האכרים את מי השתיה לאדם ולבהמה,  מהכנרת, על גבי עגלה עמוסת חביות. סעדיה סיפר כי החום בשטח היה כבד וכי נשמע רחש של נחשים בכל מקום. בשלב הראשון הם עבדו משך שבועיים, בהם כיסו שני גגות והרכיבו את הנגרות. אחרי מספר חודשים עבד סעדיה עם אותו הצוות בחוף המושבה בבניין מזח עץ, על בסיס עמודי ברזל. אורכו של המזח היה כחמישים מטר והוא יועד לטעינת תבואה שתשלח לגרמניה. התבואה הוטענה על גבי רפסודות ששייטו מכאן לצמח ושם הוטענה התבואה על הרכבת. עוד שימש המזח להסעת נוסעים לצמח וגם לטבריה. שמור בידי מכתב (שצילומו הובא בעמוד הקודם) ששלח רופין לרוזנהק, וממנו מתברר כי המזח עליו סיפר לי סעדיה היה פרי יוזמתו של רופין, אך כמו בנושאים אחרים בעלי חשיבות ציבורית, נבנה המזח על ידי שני הגופים המיישבים – יק"א ו"החברה להכשרת הישוב" של ההסתדרות הציונית. מן המכתב נתן ללמוד היטב על שיתוף הפעולה ההדוק שהתקיים בין שני גופים אלה.

ימינה יזרעאלי, אחותי, נשענת על החוליה האחרונה ששרדה מבסיסו של המזח שנבנה בכנרת ע"י יק"א והמשרד הארץ-ישראלי. תמונה משנות ה-40 של המאה ה-20

המבנה המשקי של כנרת המושבה

כל אחד מאריסי המושבה קבל מיק"א לקראת שנת עבודתו הראשונה, 2,200 פרנק עבור זרעים, מספוא לבהמות העבודה ולהוצאות המחיה. כמו-כן קבלו האריסים 300 פרנק כל-אחד, לשם רכישת בהמות עבודה וציוד ראשוני. במהלך השנים 1909-1911 בנתה חברת יק"א את מבני המגורים, מבני המשק, את החומה המקיפה אותם וכן במקביל, במקום שהוא היום תחילתו של רחוב הראשונים – את שני מבני הציבור הראשונים, בני הקומותיים – את בית-המרקחת ואת בית-הספר. באותה תקופה, בנה יוּפּ-יוסף טְרַיְידֶל, עבוד אחיו אַלְפְרֶד,  מבנה בן שלוש קומות, הממוקם בצפונו המזרחי של רחוב המושבה, הוא בית-חוות-טריידל. כל הבתים כולם נבנו מאבן בזלת מקומית, שנחצבה מגבעה הנמצאת ממערב למושבה. כיום עומדת על גבעה זו שכונה חדשה המכונה "גבעת הבזלת". השטח החקלאי שיועד לכל איכר ליחידה המשקית, היה כ-230 דונם. כל אכר קבל את חלקו הקרקעי כשהוא מחולק על-פני שלוש מדרגות גובה בהרים: "בראשונה" – היא מדרגת ההר הגבוהה, הנמצאת על הרכס או מעט מתחתיו; "בשניה" – היא מדרגת הביניים; ו"בשלישית" – היא המדרגה הנמוכה, שלמטה ממנה משתרעת רצועת החוף. בסך הכל קבל כל איכר, בשלוש המדרגות כ-160 דונם. את השטח הנוסף – כ-70 דונם קבל כל אכר במישור הנמוך שלחוף האגם. בכלל 70 הדונמים האלו, נכללה ה"חַכּוּרָה". זו היתה חלקת שדה שהיתה צמודה לבית האכר ולחצרו ושמשה לגידול ירקות ועצי פרי לצריכה ביתית. במשך שלוש השנים הראשונות, עד לעת שפרצה יק"א דרך אל שטחי ההר העליונים, עבדו אכרי המושבה רק כ-160 דונם מיחידתם. על-מנת ששארית השטח  לא  תשוב  ותתפס  שוב  על-ידי הבדואים, חייבה יק"א את אכרי בית-גן, לזרוע את החלקות הגבוהות של אכרי כנרת, מאחר שהדרך משם אל הגרנות של בית-גן היתה מתונה ונוחה. במסמך הבא המובא בזה מתועד פרוטוקול מאסיפת אכרי בית-גן, המתחייבים בפני יק"א לעבד את השטחים האמורים:

כבוד האדון רוזנהק שלום.

רצוף בזה הננו שולחים לכ' [לכבודו] את הפ"כ [פרטי כל = פרוטוקול] של החלטתנו מהאסיפה שהיתה בבית-ג'ן אודות אדמת דליליקה [דלאייקה] והננו מבקשים את כ' [כבודו] לבל יחשוב ויחשוד אותנו כי נתרשל בדבר הזה ונקוה אפו [איפוא] כי כ' יבטח בנו הפעם ולא יחשוב אחרת.

ברגשי כבוד בשם הועד יצחק שארפמן נחום סנדלר בית-ג'ן

פרטי-כל אנחנו חתומי מטה אריסי בית-ג'ן החלטנו לחרוש ולזרוע בדורה ושומשומין את [חלקות?] I ו-II משל אדמת מְנָרָה בדליקה, כל אחד ואחד את חלקו! והעובר על החלטה זו יענש מטעם האמיניסטרציה והועד לא לתת לו להכנס [...] לביתו משך שלוש שנים.

פה יבנאל כב ימים לחודש אדר א' העתר. [ה'תר"ע / 1910]

(-) חתימות האכרים.

**

 

הראשונים

ששת הרווקים ושתי המשפחות הראשונות של כנרת נבחרו להתישב במקום על-ידי יק"א, כשהעיקרון המנחה לבחירתם היה נסיון קודם בעבודה חקלאית. אך שום רקע משותף אחר לא היה ביניהם.  עובדה זו מוצאת ביטוי ייחודי – אף כי סובייקטיבי וחד-צדדי למדי –  בכתביו של אחד משמונת הראשונים – ברוך צ'יז'יק – "מתוך יומן של פועל שהתאכר":

צ'יז'יק –אבל הנה באתי למקום, שהחלומות נשאו את נפשי וחוט-האריגה של חלומות-זהב נפסק. התוודעתי למציאות המרה, והכל נמוג ונמס. מכיר אני אישית את פרצופי ששת חברי האכרים ודמות דיוקנם הרוחני – ועש מתחיל לנקר בלבבי: האפשר להתפתח וללכת קדימה בחברה מגוונת כזאת? ניצבים לפני אחד אחרי השני: צ' בעל פנים גסים, מלובש בכובע-צמר גבוה מגזרה המצפתית, אחד הטיפוסים של "בעלי האגרוף" במושבות. את חינוכו החקלאי קבל במושבה מ' ושם נודע, כי לפני הפקידות אי-אפשר שיהיו כל האיכרים שווים, רק כל מאן דאלים גבר, ומקיים הוא במושבה הצעירה השקפתו זו. בכל כוחותיו ובכל האמצעים משתדל הוא לנחול לפני הפקידות עטרת כבוד בשם איכר חרוץ, כדי שיהיה המוציא והמביא בענייני המושבה ויוכל להשתמש להנאתו בחולשתם של האיכרים הנותרים. ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים: מנהל תעמולה, שהאיכרים החדשים יקנו בכסף ההלוואה הניתנת מהפקידות – רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים הצעיר ב' היודע לשתות מים מן הצַרְצוּר* ישר דרך הגרוגרת והחרוץ בענייני עגלונות, יתום הוא מהוריו, שהיו איכרים לפנים, ובזכות זו קיבל איכרות במושבתנו. גר הוא עם צ' והלה משתמש ורודה בו כמו בעבד. זוג שני – ל' ו-ר'. הראשון בן איכר מ-ג', איננו תופס את כל עניין האיכרות בגליל. הלא פלחים פשוטים אנו, בעצמנו חורשים וזורעים ובכלל עמלים ועובדים. על פניו ניכר, שמוכן הוא תיכף, גם ברגע הנוכחי, לעזוב את האיכרות; רק כבוד אבא עוצר, ומתאפק הוא עוד איזה זמן קצר. השני, ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים: מנהל תעמולה, שהאיכרים החדשים יקנו בכסף ההלוואה הניתנת מהפקידות – רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים. גם שונא מוחלט הוא לגדל אווזים במושבה כנרת. ובכל יום הורג אווז נוסף מעדר אווזינו. החבר ב' – אדם הגון מאד, חשך [חסך] כסף באמריקה והתאכר פה על כספו הפרטי, חולם הרבה על התפתחות המושבה, מסוגל לנהל משק ביתי, ביחוד אוהב הוא גידול עופות – אדם טיפוסי בשביל חוואי ארץ-ישראלי. אחרון-אחרון חביב – הטשרקסי ש', המתקשט תמיד במלבושו היפה, עם חגורת כסף על המתניים ופגיון נתון בנרתיק כסף. זכה להתאכר מסיבת התקווה, שתלו ביהודי גרוזיה, תושבי ההרים, שקרובים הם לטבע ויתאימו להיות איכרים בארצנו. אבל התקווה נכזבה, כי המעטים שהם איכרים ברוסיה – לא היגרו הנה, ורק עירונים ורוכלים באו, והם רחוקים מאד מעבודת השדה. גם ש' שלנו לא עובד כלל, רק מחליף בכל פעם את בהמות העבודה, שקנה בכסף האדמיניסטרציה, בבהמות גרועות יותר, ובעודף שותה לשוכרה וחי עם משפחתו בעלת שלוש הנפשות. נוסף לכל זאת – המצב הכללי של אי בטחון הנפש והרכוש, קשי החיים בשנה הראשונה להתאכרות, שיש לקנות הכל מן החוץ, והכסף מצומצם, שקיבלו בהלוואה מהפקידות, אינו מספיק אפילו לקניית מעט חלב לילדים החולים בקדחת – מעוררים עצב ותוגה; ומרגיש אני כי כל חלומותי הולכים ופגים. גומר אני לקרוא ויוצא החוצה  – ולפני משתרעת הכנרת הטובלת בזוהר השמש. המון אהבה מפכה ללבי, רחשי לבבי מתגברים והרהורי הרעים חולפים ועוברים. ברוך – הבכור לעשרת ילדיהם של שמואל-זַנְווִיל ובְּרַיְינָה, שאף מגיל צעיר לעלות לארץ. הוא הגשים את חלומו לאחר שסיים בית-ספר חקלאי של יק"א ועבד בחוות חקלאיות באזור סובטרופי ברוסיה. לארץ עלה עם אחותו בת ה-14 –  חנה. בארץ עבד במשקו של משה סמילנסקי. לאחר מכן עלה לגליל עם חבורת פועלים והתקבל לעבודה בחוות-סג'רה. במכתביו, השפיע על הוריו המתלבטים לעלות ארצה. ביפו הפגיש את אביו עם א. רופין וזה, הסכים לקבלו כעובד בחוות-כנרת. את הוריו ומשפחתו שיכן בטבריה הסמוכה. האב, שהיה אדם גס ובעל מזג סוער, מתואר על-ידי הסופר עבר-הדני, כאדם "קשה-עורף". והוא מספר על נסיבות סילוקו מחוות-כנרת: "ספרדי אחד עשה דבר שלא כהוגן, רבתי אתו וגם הרבצתי בו במכת-יד". ברוך סידר לאחר-מכן, את אביו, לעבודה בסג'רה, לשם העביר גם את כל המשפחה. בקיץ 1909 התקבל ברוך, על-ידי יק"א, כאריס בכנרת, והעביר לחדר האחד שקיבל, את הוריו ותשעת אחיו ואחיותיו. כאן קיווה להגשים את חלומות נעוריו. במקום אחר ביומניו הוא מתאר חלום זה אודות החווה שיקים בארץ ישראל:

שם כל אחד תחת גפנו ותחת תאנתו. כמו חיים ניצבים עתה רעיונותי ומחשבותי ואפילו מראות הטבע כמו שציירתי לי אז, בחלומי, אני רואה עוד פעם, כמו בהקיץ, במקום גבוה מתנוסס נוה-שאנן, בית הבנוי בשתי קומות, גינה מקיפה ובה רפידת דשא, הדומה לצבע הקטיפה.
אך כפי שתאר בכתביו, עד מהרה טפחה המציאות הקשה על פניו. באמת, היתה זו משימה בלתי אפשרית לברוך – "הפרופסור המפוזר" – שהיה כה עדין בנפשו ובגופו, לקיים בתנאי הבראשית של אז, את כל משפחתו העניפה. חברו אהרון הלוי מספר כיצד פגש יום אחד את ברוך בשדה והוא  שקוע  בבחינת  צמח  שעקרה המחרשה. "ברוך! ברוך! צעקתי פתאום, ראה איפה הפרדים והמחרשה?! הפרדים לא האזינו להסבריו של ברוך, מה-טוב שהסלעים עצרו בעדם".

נסיבות עזיבת משפחת צ'יז'יק את כנרת ואת רעיון האיכרות בכלל, גם הוא סיפור ניפתל: לשר המלחמה הטורקי, גָ'מָאל פָּשָׁה, היתה אידאה ליפות את דמשק בבולווארים (שדרות) נוסח פריז. הוא קיבל את עצת פקידו המהנדס אליהו ווִילְבּוֹשֶׁבִיץ, שהטיל את המשימה הזאת על ברוך, וזה היה עיסוקו כל שנות  המלחמה.  גיוסו  של  ברוך  לצבא,  הביא  לתחילתהנתק ושריפת הגשר בינו ובין החלום שרקם הוא עצמו, להתמיד ולחיות על שפת הכנרת הקסומה. נישואיו והמשרה המפתה שהוצעה לו, שבמסגרתה התאפשר לו לעסוק במחקר, ניתקו  אותו  סופית  מן  החלום  הזה.  מאוחר  יותר  הוא  פתח  בית  מסחר  לזרעים ולשתילים בתל-אביב. בכל אלה מצא ברוך ביטוי הולם לנטיות לבו, בעוד שאבא וחבריו החדשים המשיכו בכנרת, במאבק אישי וקיומי עד אחרית ימיהם.

את שרה, אשתו לעתיד, הכיר ברוך בדמשק, שם היתה מורה בבית-ספר עברי לבנים. ברוך התקבל לעבודה אצל האגרונום אטינגר במחלקת ההתישבות של ועד-הצירים. הוא ושרה הניחו יסוד למוזאון חקלאי שעבר  מתל-אביב לירושלים. עם יסוד המושבה הרצליה, הם בנו שם את ביתם.

**

ברוך צ'יז'יק, המתאר את "פרצופי" ששת חבריו הארכים, מתעלם משום מה מקיומם ומחולשותיהם של שנים נוספים והם אליהו מזרחי ושלו עצמו. כל השמונה תרמו, על-פי תחזיתו הפסימית לשאלה שהוא שואל "האפשר להתפתח וללכת קדימה בחבורה מגוונת שכזו?!" אכן, תוך ארבע שנים כל החבורה הזו "הצביעה ברגלים", ועזבה את המושבה – כולל ברוך עצמו. פרט לאחד – אבא! שעמד כ"סלע איתן מול כל תלאות הימים"!

למרות מיעוט החומר המצוי ברשותנו על כל אחד ואחד מן השבעה הראשונים הללו, אנסה לסכם את הידוע לי על כל אחד מהם.

צ – צייטלין:

יוסף צייטלין היה הראשון מבין ארבעת המתישבים הראשונים בכנרת, אשר עלה ארצה. הוא נמנה עם עשרת החלוצים שגייס אבא ברוסיה לכיבוש העבודה במלחמיה, שם עבד כשלוש שנים במשקו של האכר קַרְנִיאֵל. יוסף היה פועל חרוץ ומצליח. בכנרת נשא לאשה את חַסְיָה, בת זכרון-יעקב. כאן נולד בנו הבכור משה. צ'יזי'ק מתאר אותו כ"בעל אגרוף". אבא סיפר שהיה "סוחב" ציוד מן החוה ולשם הצדקת מעשהו היה טוען שהחוה תתפרק ממילא. עם בנית הבתים במושבה, הזיז את יתד הגבול, כך ששטח ה"חַכּוּרָה" שקבל היה רחב משל שכניו.

הוא היגר לאוסטרליה בשנת 1912; משם שלח להורי, בשנת 1930, את ההזמנה המצולמת בזה, הזמנה לבר-המצוה של בנו הצעיר לֵאוֹן. כפי שנודע, נהרג ליאון, כעבור מספר שנים, בתאונת אופנוע.

למרות שקבל מממשלת אוסטרליה שטח ענק והיה לבעל חוה, נראה שגם שם לא ליקקו החקלאים דבש, עקב שנות בצורת ממושכות ובעיות נוספות.

ב – ברבר:

אהרון בַּרְבֶּר, השני לארבעת המתישבים הראשונים. העדויות היחידות שנשתמרו לגביו בארכיון המושבה הן, שטר בחתימת ידו, לכיסוי הלואה בסך 300 פרנק שקיבל מיק"א לשם פיתוח משקו; ומסמך נוסף ובו המלצה ליק"א, לקבל את רפאל בֶּרֶזִ'ינְסְקִי כאריס בכנרת, עליה הוא חתום ביחד עם שלושת חבריו האריסים האחרים.

הוא היה בן למשפחת אכרים (כנראה מגדרה). לפי עדותו של ב. צ'יז'יק הוא היה עגלון חרוץ. הוא התגורר בביתו של צייטלין שהיה "משתמש ורודה בו כמו בעבד".

ש – שאולוב:

פקידי יק"א התרשמו מאד מהופעתו הדרמטית, כשהוא חמוש בפגיון וחגורות כדורים צולבות. הם סברו שעומד לפניהם גיבור עז-נפש שיתרום לנושא הבטחון בכנרת

עֲזָרְיָה שָׁאוּלוֹב, השלישי לארבעת המתישבים הראשונים. מהיהודים ההרריים שבאו מחבל דג'קיסטאן שבקווקז, המיושב על-ידי צ'רקסים. הרב יצחקי, שהיה רב העדה היהודית בַּחבל, עלה ארצה עם מספר משפחות שהתישבו תחילה במושבה באר-יעקב שבחבל יהודה. לשאולוב לא קסם משק המטעים שבהרי יהודה. הוא שאף למרחבים של שדות הפלחה בגליל. פקידי יק"א התרשמו מאד מהופעתו הדרמטית, כשהוא חמוש בפגיון וחגורות כדורים צולבות. הם סברו שעומד לפניהם גיבור עז-נפש שיתרום לנושא הבטחון בכנרת, וכך התקבלו שאולוב ואשתו למושבה.  השניים, שרגילים היו לחיות בין בני עדתם, הרגישו כאן בדידות רבה. מרוב אכזבה, החל שאולוב לשתות לשכרה, עד שאבד את המעט שהיה לו ואז נאלצו הוא, אשתו ובנו הקטן לעזוב את המקום. על הנסיבות שהביאו את שאולוב אל הטיפה מהרה, מצויה גם עדות אחרת: ביומנו של הפועל גבריאל שפירא, מראשוני חוות-כנרת, כתוב:

יום ג' 21 ביולי 1909. אבל כבד! שאולוב מכנרת הלך עם עוד שלושה בחורים. שני בחורים טבעו בירדן. עצוב מאד. אחד מהם סמואלי בגיל 23 מקווקז, והשני משה שפרני בגיל 17 מטבריה. והסברה אומרת ששאולוב לא יכול להיישיר מבט בעיני חבריו והחל לשתות.

מאז שעזב את כנרת נעלמו עקבותיו. רק לאחר כעשרים שנה מסופר עליו בקשר למה שהתרחש בתל-חרסה, שבאזור תל-מונד. בסיפור ההוא "מככב" יהודי צ'רקסי, בעל שפם ערבי, עטוי עבייה וחבוש כּוּפִייָה  ועָקָל – הוא השומר ע. שאולוב.

הפועלים המעטים שנשארו בתל-חרסה, ברחו בעוד מועד. השומר שאולוב, יהודי צ'רקסי, שחור פנים, בעל שפם ערבי, עטוי עבייה וחבוש כופייה ועקל, ומדבר ערבית רהוטה, נשאר יחידי במקום, ולא ידע מורך מימיו, נתחלחל לפתע כשהופיעו לפניו בצהרי יום המבוכה, צעירים ערביים בסכינהם וגרזיניהם ושאלוהו ליהודים המסתתרים ושיחרו למוסר אזנו, על שאיננו מצטרף למלחמת "ג'יהאד" בכופרים ושומר על רכוש "ארורי אללה", כבן לא אמון. הם שללו מכל הבא לידם, ובקריאות "אִיטְבַּח אֶל יָהוּד!" עזבו את המחנה. השומר ברח בדרך עקלקלות והשאיר את המחנה כולו הפקר, וכל עוד נשמה באפו נמלט אל הישוב העברי הקרוב. אנשי תל-חרסה חזרו למקום ומצאו הכול כשורה. בימי העדרם שלחו השלטונות משמרת חיילים אל הגבעה, לשמור על האנשים והרכוש. הרכוש נשאר ברובו שלם, פועלי הסביבה הקרובה עמדו זה כבר בעבודתם, והשומר שאולוב, שיזר את שפמו באותו השקט הקודם, כאילו לא קרה דבר.

ל – ליבוביץ':

אֶלְיָשִׁיב לֵיבּוֹבִיץ', הרביעי לארבעת המתישבים הראשונים. היה בנם השני של דב ורבקה ליבוביץ', מראשוני הביל"ויים וממיסדי המושבה גדרה. אלישיב שלמד תחילה ב"חֵדֶר", היה לאחר מכן אחד מתלמידיו של המורה יוסף ויתקין. משהדהדה בארץ קריאת הקסם "הגלילה!", עזב את משק הוריו ונתקבל על-ידי יק"א כאריס בכנרת.

לאלישיב שגדל ועבד במשק שהתבסס על מטעים, היה משק הפלחה הגלילי זר ומרוחק. משקו היה סמוך למשקו של אבא, הם חיו בשכנות והתפתחו ביניהם יחסי חברות. אבא סייע לו בהדרכה, בניהול משק הפלחה (שכאמור היה זר לו), ובכלל – עזר לו להסתגל לאקלים החם של עמק הירדן. אלישיב סבל מקדחת ממארת עד כדי סכנה לחייו. הוא אושפז למשך תקופה ארוכה בבית-החולים  טורנס בטבריה. בתקופת אישפוזו, סייע אבא לפועל שלו בהפעלת המשק. אלישיב חזר מבית-החולים כשהוא תשוש. מצבו הכלכלי התדרדר עד כדי שנאלץ לעזוב את כנרת. הוא עשה זאת בלב שבור. ברוב יאושו היגר לאוסטרליה. במלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרלי ושמח להמנות עם חיל המשלוח האוסטרלי למדבר סיני. בזכות הכרותו עם שטחי סיני ודרום הארץ וכן שליטתו באנגלית, עברית וערבית, מונה להיות מורה דרך ומוביל לקורפוס הגמלים הקיסרי. באחד הקרבות נפצע והוחזר לאוסטרליה. לאחר שהחלים, נשא לאשה  בת למשפחה ארץ-ישראלית ונולדו להם שתי בנות. בעזרת אביו חזר עם משפחתו הצעירה ארצה. במאורעות 1936 היה מפקד משטרת הישובים בגדרה ובאותה עת ביקר בכנרת. היו אלה ביקור ופגישה מרגשים: הורי ארחו אותו בשמחה והם ישבו עד שעת לילה מאוחרת והעלו זכרונות מימים עברו. כעבור שנתיים, ב-ג' אייר תרצ"ח, נפטר אלישיב ממחלת דם.

                                                                                                                 החייל אלישיב לייבוביץ במדי הצבא האוסטרלי                        לייבוביץ דש בזוג הסוסים המשותפים שלו ושל יזרעאלי

 

ב – ברז'ינסקי:

הורי הגדירו אותו כ"ג'ינג'י ישר והגון מאד"

רפאל בֶּרֶזִ'ינְסְקִי היה אחד ממליון ורבע יהודים שהיגרו ממזרח אירופה לאמריקה, באותה תקופה בה קלח הקילוח הדק של אנשי העליה השניה לארץ-ישראל. לאחר מספר שנים הוא עלה ארצה והגיע לכנרת. בארכיון המושבה שמור העתק מכתב, בו ממליצים אריסי כנרת הראשונים לפני יק"א לקבלו כאריס במושבה. ההמלצה התקבלה! מי היה איפוא, רפאל ברז'ינסקי? מה היו מניעיו? האם היתה ירידתו לאמריקה ירידה לצורך עליה – לשם צבירת כסף ונסיון בעבודה חקלאית, לקראת חיים עתידיים בארץ? או שהכוח שהניעו היתה  האש המחלחלת בעצמותיו של "היהודי הנודד"? מכל מקום, מעידים הורי, שהוא ורעיתו היו שכניהם הטובים מדרום; וכאדם, הוא הוגדר על-ידם כ"ג'ינג'י ישר והגון מאד". גם אבא וגם ברוך צ'יזיק ראו בו פוטנציאל שיתרום לליכוד המושבה  ולהתפתחותה. אך לא ארכו הימים ובאה פניה משותפת שלו ושל יוסף צייטלין ליק"א, בבקשה להשתחרר ממשקיהם בכנרת, מאחר שהם החליטו להגר לאוסטרליה.  זוכר אני יום אחד בראשית שנות הארבעים, שלושים שנה לאחר עזיבת משפחת ברז'ינסקי את המושבה, התארחו הוא ורעייתו עם בתם וחתנם בביתנו. הם סיפרו שהחליטו לשוב ארצה לצמיתות. שוב היה כאן מפגש מרגש מאד, מלווה בהעלאת זכרונות מימים עברו. משפחת ברז'ינסקי השתקעה במושב בוסתן הגליל, שבגליל המערבי, שם נתקבל החתן כאחד מעובדי הציבור של ועד המושב.

מזרחי

אליהו מזרחי, בעל משפחה ומטופל בילדים, גיסו של אפרים קראוזה (אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות-סג'רה), היה בשנים 1907-1908 אריס במושבה כפר-תבור, שם נפצע בתיגרה עם הבדואים. לאחר החלמתו, בקש מפקידות יק"א להעבירו כאריס לכנרת. הוא שכר לאשתו ולילדיו דירה בטבריה ואילו הוא עצמו התגורר באחד מחדרי הרווקים ב"בית הקרשים". בכנרת, החזיק מעמד שנתיים בלבד. היו אלה שנים רצופות מאבקים עם חבריו, מאחר שהעסיק במשקו פועלים ערביים חוּמָשִׁיִים – שהיו שותפים על חמישית מהיבול; זאת בניגוד להחלטת האסיפה של אריסי כנרת, לקיים במקום עבודה עברית בלבד. אחרי מספר מכתבי תלונה של הועד הכנרתי לפקיד יק"א מר לוי, מכתבים אשר לא נענו, באה פניה אל מר רוֹזְנְהַק הממונה עליו:

לפקיד הנכבד מר רוזנהק

פקיד המושבות בגליל טבריה.

אדון נכבד!
אחרי שבקשנוךָ לבקש את הא' [אדון] מזרחי שיפטור את הערבים העובדים על אדמתו על החומש* מלאת את בקשתנו וכתבת מכתב להנ"ל לשנות את סדר עבודתו. אך הא' מזרחי, שהוא אריס בכנרת כאחד מאתנו, אינו מתחשב עם דעת כולנו, דבר המתנגד לקונטרקט [חוזה] שחתמנו לך אדון נכבד. ועוד יותר כמדומנו שלא התחשב את המכתב שלך לשנות את שיטת עבודתו, כי בא ואמר שהערבים פועלים יומיים הם, ואנו יכולים להראות בעובדות שחומשיים הם. אך לו היו גם פועלים יומיים העובדים אצלנו כל השנה או פחות מזאת, מתנגדים אנו כולנו פה אחד לזה, ומחליטים לא לקבל ערביים לעבודות כמו חרישה ועוד, חוץ מבמקרים יוצאים מן הכלל. הננו פונים אליך אדון נכבד, למלא את בקשתנו ולעמוד על הסעיף האומר שכל אחד מהאכרים מוכרח להכנע להחלטות המושבה.
באנו על החתום, ביום ג' כסלו תר"ע 6.12.1909.

 

"אתה בעצמך רואה שזה היה עוני. איזה תקוה נשארה לי?

לבי מלא מרירות. אולי זה טוב לעלם צעיר שאין לו משפחה".

אחרי שתי שנות מאבק פנה אליהו מזרחי אל רוזנהק במכתב (בו נושא העבודה עם הפועלים הערבים אינו מוזכר) והוא מפרט ומנמק את בקשתו לעזוב את כנרת, ועוד לאשר לו מענק של לא פחות מ-2000 פרנק, כדי לפרוע את חובותיו הרבים. הוא מציין שמצבו הכספי הדרדר  כתוצאה מפציעתו הקשה ועוד:

נאלצתי לקחת הלוואות – לא העזתי  לבקש סיוע, כי רציתי להתאושש
ולצאת מהחובות ולכן לא התלוננתי בפניך ועל כך אני מצטער היום.

כאן בא פירוט הסכומים וההלוואות שהיה חייב ומוסיף:

אתה יכול לברר זאת, אתה בעצמך רואה שזה היה עוני. איזה תקוה
נשארה לי? לבי מלא מרירות. אולי זה טוב לעלם צעיר שאין לו משפחה.

והוא מסיים:

ברצוני למסור לידיו את העניינים ואבקש לפעול כלפי כפי שפעלת עם
האדונים סוקולוביץ וארנסון שעזבו השנה מושבות אחרות.

נראה  שבקשתו לסיוע נענתה בחיוב, בזכות קשריו המשפחתיים עם האחים קראוזה. קשרים אלה גם מיתנו את תגובות יק"א לתלונות הועד נגדו. כמו כן, בעת בניית בתי המושבה, כוסו גגות הבתים ברעפים; רק הבית שיועד לאליהו מזרחי, מכל בתי המושבה, נבנה לפי בקשתו עם גג שטוח, דוגמת הבתים בכפרים הערביים, כגגות המשמשים ליעודים שונים. את משקו של מזרחי רכש יצחק כהן, שמשפחתו היתה לימים – ועד ימינו אלה – העניפה  והמסועפת בכל משפחות המושבה.

ר – רובין (יזרעאלי):

אכן היה אבא איש של אידאות, אותן תירגם לשפת המעשה!

אות הקוד "ר" בהגיגיו הנזכרים של ברוך צ'יז'יק מכוונת לא לאחר מאשר דוד רובין-יזרעאלי – אבא! אחזור ואצטט, לשם העניין שבדבר, את ה"מחמאות" שחולק צ'יזיק ברוב יאושו, ל-"ר":

ר', בונה אידיאולוגיות חדשות לבקרים, מנהל תעמולה שהאכרים החדשים יקנו, בכסף ההלוואה הנתנת מהפקידות, רק פרדות, והוא בעצמו קונה סוסים.

אין זו אלא השמצה! מאחר ש-ר' קנה בכסף ההלוואה זוג פרדות לתפארת; אך אליבא דברוך, חטאו הנורא היה הסוס האחד שרכש מחסכונותיו שלו. במקביל רכש גם שכנו אלישיב ליבוביץ' סוס נוסף. סוסים אלה נרתמו יחדיו ועבדו לסרוגין במשקיהם – כתוספת לזוג הפרדות שרכש כל אחד מהם בנפרד. אשר להיותו "אידיאולוג" – אכן היה אבא איש של אידאות, אותן תירגם לשפת המעשה! ואשר לחטאו השני הנזכר בכתבי צ'יז'יק:

מי שלא יודע מה המשמעות של עדר אווזים ללא רועה, לא יכול לתאר בדמיונו לאיזה נזקים בלתי הפיכים יכול עדר שכזה לגרום. קונפליקט זה מזכיר את המאבקים שהיו  ב"מערב הפרוע" באמריקה, שם גרמו עדרי הבקר נזקים רבים לענפי החקלאות האחרים, עד שהומצא חוט התיל הדוקרני שתחם את שטחי המרעה שם.

אבא גידל, בשתי "חכּוּרוֹת" שמשני עברי ביתו, ירקות, עצי פרי וגידולים נסיוניים שונים. אלה הושחתו חדשות לבקרים על-ידי עדר האווזים של משפחת צ'יזיק. על המציאות במערומיה, מעידה אחותו של ברוך, ציפורה, בספרה של שרה, אשת ברוך – על ברוך בנתיבותיו:

גדלנו אווזים ותרנגולות. העופות התהלכו להם חפשיים בשטחים הריקים, מבלי שיעמוד בפניהם כל בנין או גדר. הם היו מחטטים בכל מקום בו נמצא מזון, ביחוד בגורן.

כיד הדמיון הטוב על ברוך, המספר על אווז הרוג בעדרו בכל יום ויום, הרי שבתוך מספר חדשים היה כל עדרו כלה מן הארץ. אבל סביר לחשוב שבמשך מספר חדשים נפגעו אווז או שנים בהתעופף אבן מרתיעה לעבר המזיקים משיגי הגבול. ומספרת על-כך גם אמא כשהיא נזכרת בזעזוע שעבר עליה בבוקר יומה הראשון בכנרת. חלק מעדר האווזים, התעופף מעל מכלי אגירת התבואה בחצרו של אבא, והחל לזלול בכל-מקור. בתגובה, סגר אבא מספר אווזים, במגמה לשים קץ לנזקים שנגרמו לו. בתגובה, תקפו זנוויל האב, בריינה האם וכל אחיו ואחיותיו של ברוך את אבא, כדי לאלצו לשחרר את האווזים הכלואים, כשבריינה האם מנסה למשוך בשערות קרחתו המגולחת. סיפור זה, שחזר ועלה בביתנו במשך שנים, אפשר להסיק ממנו את עצמת תיסכולה של אמא ואת דאגתה מיומה הראשון בכנרת, לקראת העתיד.

*

משקו של ברוך צ'יז'יק, נוהל לאחר גיוסו לצבא הטורקי, על-ידי אחותו חיה אשר נישאה לחיים דב בלינקוב. חיים היה אדם בעל אישיות חזקה ותוססת, יליד העיר הומל, שם היה פעיל בהגנה היהודית  כנגד הפורעים בפוגרום הגדול שהיה בעיר. הוא עלה ארצה בשנת 1906. יחזקאל חַנְקִין בן עירו הכניס אותו לשמירה באירגון "השומר". נסיונותיו החוזרים להתקבל כחבר באירגון נדחו. כמוהו נדחו בקשותיהם של חברים אחרים, ביניהם יוסף לִישַׁנְסְקִי, ולכן החליטו ליסד

קבוצת שמירה בשם "המגן". אגודה זו קיבלה על עצמה את השמירה במספר ישובים בדרום.

אחותה של חיה, שרה, הכירה את יוסף טרומפלדור בעת שהיה בחוות-כנרת ויצאה אתו להגנת תל-חי – שם נפלו שניהם

בהשפעתו של יוסף לישנסקי, הצטרף חיים דב למחתרת נילי. נראה שבדרך נס ניצל מהגרדום בדמשק, בו נתלו חבריו – נעמן בֶּלְקינְד ויוסף לישנסקי. מאחר שבתקופת המלחמה הקדיש חיים-דב את מירב זמנו לפעילות באירגון "המגן" ובנילי, אי-לכך נעזרה חיה אשתו, בניהול המשק והפעלתו באחיה אפרים ז"ל, הידוע כגיבור חולדה. וכן באחותה שרה, שהכירה את יוסף טרומפלדור בעת שהיה בכנרת ויצאה אתו להגנת תל-חי – שם נפלו שניהם.

אחר המלחמה, החל משנת 1918 ועד לשנת 1926 התמסר חיים דב לעבודות המשק ולעגלונות. בקיץ 1925 הגיעו לכנרת שני יהודים, שהיו סוחרי פרוות בפולין – בנימין וַויְסְנְבֶּרְג וקרוב משפחתו בנימין וַויְכְמָן. הם הגיעו במטרה לרכוש משק חקלאי ונפגשו עם אבא, שהיה יו"ר ועד המושבה, לשם קבלת אינפורמציה. באותה שנה שתל אבא, ב"חלקת הלשון", שטח של ארבעה דונם חצילים. חלקה זו הניבה פדיון בסכום שהיה ללא תקדים – 150 לירות מצריות – סכום הזהה למחזור השנתי של משק בכנרת. שני הסוחרים "נדלקו", בעקבות סיפורו של אבא. נראה שגם יפי נוף הכנרת המרהיב פתח את כיסיהם. כאשר נפגשו עם חיים-דב, היה זה במצב של מצוקה. בנוסף, היה לו גם חלום על רכישת פרדס בסמוך לבית גיסו ברוך צ'יזיק בהרצליה. חלום זה עמד עתה להתגשם. באותו שבוע של חודש יוני נחתם חוזה בראשי-תיבות, לפיו ימכר משקו של חיים-דב בסך 800 לירות מצריות ובנוסף לכך יכסו הקונים את כל חובותיו של המשק. היה זה סכום עתק במושגי הימים ההם. מובא  בזה  צילום כתב ההסכמה של ועד המושבה לעיסקה  זו וכן תעתיק הדברים:

5.6.1925
לכבוד הנהלת הפיק"א חיפה:
א.נ.
הננו מביעים בזה את הסכמתנו הגמורה למסירת האכרות של חיים בלינקוב, למר בנימין ויסנברג.  המצב האקונומי הגרוע של מר בלינקוב, איננו נותן לו האפשרות להמשיך את עבודתו במושבה, ומוכרח למסור האכרות. כמו כן, מרוצים אנו, מחילופין אלו, יען שבאותה האכרות, יסתדרו שתי משפחות במקום משפחה אחת, שע"י זה תגדל המושבה. לפי שידוע לנו חייב, בלנקוב חובות שונים בסכום 350 לי"מ [לירות מצריות] בקירוב, כמו כן מוסר לאכר החדש אינונטר חי ומת, כלים שונים, גורן לטבק ועוד, על סכום של 250 לי"מ. בסה"כ סכום 600 לי"מ, וישאר לו רק 200  לי"מ בערך. צריך לדעת שהושקעה עבודה בנקיון אינג'יל [יבלית] ונקיון אדמה מאבנים ושיחים ע"י בלינקוב ונציגיו, באופן שהסכום שמונה מאות לי"מ שהוא מקבל ממר ויסנברג אינו מוגזם. מטעמים הנ"ל הננו מבקשים מכ' [כבודו] למלאות בקשתנו, ולא להפריע לחילופין של מר בנימין ויסנברג באכרות של חיים בלינקוב.

בכבוד, ועד המושבה כנרת

ד. יזרעאלי א. שנידמן יצחק כהן יצחק כבשנה יוסף אברמסון
זוכר אני אותו יום קיץ לוהט של שנת 1926, היום בו עזבה משפחת חיים דב את המושבה. עמדנו אני ואחי עמנואל בפתח שער הכניסה לביתנו, והנה צועדים לקראתנו דוד בן העשר ויהונתן בן השלוש, במצעד פרידה מרחוב המושבה ומהכנרת – נוף מולדתם. היה זה רגע של פרידה מרגשת, לנו הנשארים ולהם ההולכים. באותו יום עברה המשפחה להתגורר בשכנות לבית הדוד ברוך בהרצליה. שם נולד אחיהם השלישי עמירם ז"ל. עמירם היה אחד מחמשת הקרבנות בקרב האש הראשון של אירגון ההגנה נגד הבריטים, על משטרת שרונה, בשלהי מלחמת העצמאות. האחים דוד ויהונתן – גברים חסונים – תרמו גם הם את חלקם בקו האש של מערכות ישראל, והאמינו שקרבנו של עמירם לא היה לשוא.

השנים 1911-1912 היו שנים של עירוי דם ותחלופת אוכלוסין במושבה. במקום האלמנט (הגרעין) המקורי של המתישבים הראשונים, יושבי "בית-הקרשים", התיצב אלמנט הומוגני יותר של חלוצים, אנשי העליה השניה שהיו חדורים ברוח אידיאליזם שאפיין אותה. היחידי שנשאר מן הגרעין המייסד היה אבא. בטבלה המוצגת בעמוד הבא, בא פירוט וסיכום המשפחות המיסדות והמחליפות, לפי סדרן מדרום לצפון.

המייסדים הראשונים

שנת ההתישבות

המחליפים שבאו במקום הראשונים

שנת ההחלפה

יוסף צייטלין

אליהו מזרחי

עזריה שאולוב

רפאל ברז'ינסקי

דוד יזרעאלי

אלישיב ליבוביץ'

ברוך צ'יזיק

אהרון ברבר

1908

1909

1908

1909

1909

1908

1909

1908

נחום הלוי

יצחק כהן

יוסף אברמסון

יצחק כבשנה

דוד יזרעאלי

אביגדור שניידמן

חיים-דב בלינקוב

אלפרד טריידל

1912

1911

1911

1912

—-

1911

1917

1910

הזכות על משקו של חיים-דב בלינקוב, נמכרה בשנת 1925 לבנימין וויסנברג  (עליו נספר עוד בהמשך). המשק השמיני במושבה, שהיה מיועד לאהרון ברבר, נמכר על-ידי יק"א לאלפרד טריידל – כפי שכבר סופר קודם לכן. לאחר מותו הטראגי של יופ טריידל, לקראת שנות ה-30 של המאה העשרים, הועברו מרבית אדמות החווה והוחזרו לרשות חברת פיק"א. בחצר המשק השמינית ישבה פיק"א, בשנת 1930 את משפחת בנימין בלינקוב.

עוד נבנו ונוספו בשנים הראשונות הללו, בית-הספר בבנינו החדש, ובית-המרקחת, שהיה קודם לכן במבנה ארעי והועבר למבנה אבן חדש, בו שמשה נעמי שפירא כחובשת הראשונה של המושבה.

***

**


*   כלומר: על בסיס חמישית מן היבול.

תגיות: , ,

1

מצלמת אבטחה – דמה

Posted by ariel on 01/06/2012 in גאדג'טים

פריצות לדירות ולבתי עסק, הפכו לדבר שבשגרה. למשטרת ישראל העמוסה בעבודה, אין דיי זמן ומשאבים, לטפל בכל הפריצות המתרחשות מידי יום.

הדרך לשמור על עצמנו ועל רכושנו, היא בהתקנת אמצעי הגנה נוספים.

מצלמת אבטחה, כפי שצפינו לא אחת בכלבוטק, היא אחד האמצעים העוזרים להגן על העסק. פורצים מנוסים מדירים את רגליהם ממבנה שמוקנות בו מצלמות אבטחה, כדי של ימצאו את עצמם מאוחר יותר, מופיעים על מסכי הטלוויזיה, מתועדים בשעת מעשה.

- אם יש כאן מצלמה.

אומר הפורץ לעצמו.

- אחפש לי אובייקט אחר.

לא תמיד יש בידינו את התקציב הנדרש, בכדי לקנות מערכת יקרה של מצלמות אבטחה. במקרה שכזה הפתרון הוא מצלמת אבטחה דמה, או דמו מצלמת אבטחה, עם חיישן תנועה.

חנות הגאדג'טים גאדג'טלנד מוכרת מצלמת אבטחה דמה, הנראית אחת לאחת כמו מצלמת אבטחה אמיתית. יש בה חיישן המזהה תנועה ממולו, ואז המצלמה מתנועעת לצדדים כאילו היא מצלמת באמת.

0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ו' – חוות כינרת

שנות בראשית – חוות-כנרת וחוות-טריידל

הישוב הוקם במקום היסטורי רב-חשיבות: מכאן גייסה דבורה הנביאה את ברק בן-אבינועם; כאן פקד המצביא הרומי אספסיינוס את צבאו בדרכו לכבוש את טבריה; כאן חיו ופעלו חכמי התלמוד הארצישראלי; כאן בנו שליטי בית אוֹמיה את ארמון החורף שלהם

כשבאה חברה יק"א להחליט היכן תוקם מושבה חדשה לחוף הכנרת, נשקלו שלוש הצעות:

1) על שטח של כשבעים דונמים, הנושק לחוף האגם, מצפון ליושב הקיים בחלקת "הלשון".

2) על הרכס שממערב לישוב, בגובה כמאה מטר מפני הכנרת – הרחק מיתושי האנופלס נושאי הקדחת.

3) היא האפשרות שנבחרה לבסוף – בצמוד לחאן אל-דלאייקה ומצפון לו. מקום זה נבחר על-ידי ארתור רוּפִּין וההכרעה התקבלה על דעת המשרד הארץ ישראלי וחברת יק"א. למקום היה גם יתרון נוסף: הוא איפשר תחילת בנייה מידית של החווה והמושבה, ללא צורך לקבל אישור נוסף מ"הכוח העליון" – מהסולטן שבקושטא. שיקול נוסף וחשוב אף הוא היה, שכנרת המושבה והחווה תהיינה צמודות זו לזו, דבר שיסייע בסידורי הבטחון, בשירותי הבריאות והחינוך ועוד. השם אשר נבחר לישוב – כנרת – הוצע על-ידי הסופר הצעיר  ש"י עגנון; השם התקבל בברכה על-ידי שני הצדדים.

כנרת החוה והמושבה נבנו איפוא על יסודותיו של חאן שהיה קיים במקום במשך מאות שנים. מעידה על כך תעודה  משנות השלושים של המאה  ה-18 שנשלחה ממושל הגליל דָאהֶר אל-עומָר למושל טבריה דאז. כנרת נבנתה בשיפולי השלוחה הדרומית של הרי נפתלי, סמוך לשרידי העיר הקדומה קֶדֶש היא קֶדֶש-נפתלי הנזכרת בספר יהושע כעיר גבול בין שבט נפתלי ושבט יששכר. מכאן גייסה דבורה הנביאה אשת-לפידות, את ברק בן-אבינועם "לעזרת ה' בגיבורים" (שופטים ד-ה).

הישוב עצמו הוקם על חורבותיה המערביים של העיר סִינַבְּרִיס או צִינַבְּרִי. חלקה המזרחי של העיר היה בצפונו של תל בֵּית-יֶרַח; וגשר שהיה נטוי על ערוץ הירדן הקדום במוצאו מן הכנרת, חיבר בין שני חלקי העיר. העיר סינבריס נזכרת בכתביהם של היסטוריונים ומקורות אחרים החל מן התקופה הרומית, תקופת המשנה והתלמוד ועד התקופה הערבית. כאן התרחשו מאורעות בעלי חשיבות היסטורית: כאן החנה המצביא הרומי אספסיינוס את לגיונותיו בדרכו לכבוש את טבריה  בימי המרד הגדול; כאן חיו ופעלו חכמי התלמוד הארצישראלי (רבי לוי צינבריא  תלמוד ירושלמי: שביעית פ"ו ה"ב); ובתקופה מאוחרת יותר בנו כאן שליטי בית אוֹמָיָה את ארמון החורף שלהם.

כאשר באו פקידי יק"א לרכוש את אדמות דלאייקה, היו עדין מאות אוהליו של השבט פזורים לאורך רכס הר פוריה ועל חורבותיה של העיר קדש הסמוכה. בשבט היו שתי חמולות: חמולת הסַהְוּוָה וחמולת עִיסָא. ראש השבט כולו היה השיך עיסא. מרבית שטחיה של בקעת יבנאל היו בבעלות ובשליטה של חמולת עיסא. ואילו השטח שבקדמת עמק-הירדן, היה בשליטת חמולת סהווה.

בשלב ראשון רכש ח.מ. קלווריסקי משיך עיסא, חלקים מבקעת יבנאל שהיו בבעלות חמולת עיסא. כאן יסדה יק"א בראשית המאה את המושבה יבנאל, כמושבה גדולה ובה 45 איכרים ומשפחותיהם. במהלך השנים 5-1904 נרכש שטח של כ-12,500 דונם בקדמת עמק-הירדן ורמת פוריה, מחמולת סהווה. דבר זה איפשר, ליסד על שטח זה מושבה בסדר גודל דומה לזה של יבנאל. זו היתה תוכניתו של קלווריסקי לגבי כנרת. את דמי הקדימה לרכישת אדמת דלאייקה-סהווה, שלם קלוריסקי מכספו שלו. אך כשהביא את נושא הרכישה לאשורו של פְרִייֶנְטָה  – פקיד הברון הממונה בבירות – סרב הלה לאשר את הרכישה בטענה שהדבר נעשה ללא התיעצות מוקדמת אתו. הוא הביא את קלווריסקי "לקָנוֹסָה" – אל הברון בפריז, והלה פסק, שעל קלווריסקי למצוא לאדמות הסהווה קונים אלטרנטיביים.

את אדמות דלאייקה הציע קלווריסקי ל-ד. לֶווֹנְטִין – מנהל בנק א.פ.ק. ביפו, וזה רכש כמחצית משטחי דלאייקה-סהווה. שטח נוסף של 3545 דונם, נרכשו על-ידי חברת SOCIETE  HAACHOOSO   מסנט-לואיס, חברת מניות שהוקמה ביוזמתו של שמעון גולדמן, שהיה ממיסדי המושבה בני-יהודה ברמת הגולן. על שטח זה הקימה החברה את חוות פוריה בשנת 1911.

בקונגרסים הציוניים ה-7 וה-8, בלחצם של חיים וויצמן, מנחם אוסישקין ושמריהו לווין , הוחלט שבצד הפעילות המדינית אצל מעצמות העולם, תפעל ההסתדרות הציונית גם להרחבת ההתישבות בארץ.  היה זה בניגוד לדעתו ולמדיניותו של הרצל, שסבר שאין להקדים את מעשה ההתישבות בארץ כל עוד לא הוכשרה הקרקע המדינית לכך. לשם ביצוע ההחלטה הקימה ההסתדרות הציונית את "המשרד הארצישראלי" בראשותו של א. רופין, עליו הוטלה המשימה להוציא לפועל את המדיניות החדשה. כמו-כן הוטל על הבנק אנגלו-פלשתינה ומנהלו לֶווֹנְטִין, לממן את פעילות המשרד. לראשונה נרכשו אדמות בן-שמן, חיטין וחלק מאדמת דלאייקה סהווה. במסמכים השמורים בארכיון הציוני ואשר צילומם מובא בזה, מתועדת פעילות רכישת הקרקעות וכן הצעדים הראשונים שנעשו לשם ישובם של המתישבים הראשונים בכנרת:

כתב התחייבות של פקיד יק"א לאפשר לחברת Societe Haachooso לעבד את אדמות דלאייקה-סהווה ולהשתמש במי המעין שליד המושבה ימה (יבנאל)

העתק                                                                          יפו 25 בינואר 1911

בתור בא כוחו של מר שלמה ריינך, חבר הנהלת ה-  Association Jewush Colonization,
ובתוקף יפוי הכוח שנערך בפני מר קוטיז, [...] אני בזאת מודה, שמר ריינך שעל שמו רשומות כל אדמות דלייקה-סהו בטאבו העותומני, מכר ל-Societe Haachooso Plestine Land and Development cy בסנט-לואיס [...] 3545 דונם מאדמות  אלה  [...]  אדמות  אלה  הן  בבעלותם המלאה  של Societe Haachooso אשר שילמה תמורתם  fr 53,175 לפי 15 פרנק לדונם [...]
בתור נציג ה- Jewish Colonization Asso-ciation בפלשתינה, אני מתחייב להרשות ל- Societe Haachooso לקבל חלק מן המעיין המכונה "טל" אשר בימה, על מנת למשוך את המים אל אדמות דליקה-סהו [סהווה] אשר אנו מוסרים לה, בתנאי שתשאיר למתיישבינו בימה את כמות המים הדרושה להם על מנת להשקות את עדריהם. [...]

חתום: הנרי פרנק.

פנייתו של ד. לווֹנטין מנהל בנק א.פ.ק. לקלווריסקי, בה הוא מבקש את המסמכים הנוגעים לרכישת השטח על-ידי הבנק ומבקש למסור את הקרקעות לצורך מדידה ורישום.

חברת אנגליה פלשתינה                     The Anglo Palestine Company
Limited
יפו 16 ינואר 1905
Mr.
Ch. Margolies Kalvaeisky
Nazareth
אדון נכבד.
האדון בערמאן המוסר לכבודו את מכתבנו זה הוא נשלח מאתנו לפקח על הקרקעות שקנה כבודו עבודנו ערך 6800 דונאם בגליל טבריה. והננו מבקשים  מכבודו להרשות ולעזור לו לקבל את הקרקעות האלו לרשותנו למדוד ולסמן ולעשות את כל הנחוץ וכן נא למסור את כל החשבונות והדקומנטים השייכים להקניה וכן התעודות על זכויותינו עליהן … וגו'.
מבטחוננו כי יעשה כבודו כאשר נבקשו נשאר
ברגשי כבוד ויקר ובברכת ציון.

 

 

חלק ממסמך שהוצא על-ידי בית-הדין השרעי ביפו, המתיחס לרכישת אדמת דלאייקה-סהווה באמצעות מר שלמה ריינך, נציגה של חברת יק"א

 

מכתב מאת ד. לוונטין אל ח.מ. קלווריסקי ובו הוא מבקש מידע אודות טיבה של אדמת דלאייקה-סהווה וכן יעוץ באשר לאמצעים הנחוצים ולדרכים הראויות לשם עיבוד האדמות הללו

אדון נכבד
בידענו את עמלו הרב לטובת קנית האדמה שם בגליל ויגיעתו להרחבת הישוב באופן רצוי ועל בסיס חזק, הננו [..?..] לבקש מכבודו כי יואל נא לעזר לנו בהצעת יסוד של ישוב פָרְמִי [=חווה] באדמת דלאיקה ואום-נונה שקנינו והננו מרצים לפניו השאלות האלו.
א) טיב האדמה הזאת ותכונתה.
ב) לאיזה מין עבודה היא מוכשרת ביותר.
ג) איך תוכל להחלק לפי גבה ועמקה ולפי המים והיובש שבה [...] באופן ישר על מין העבודה    ואופניה.
ד) כמה משפחות יוכלו להתישב באדמה זאת, על שש אלפים ושמונה מאות דנם [=דונם] שיש לנו שם או על כל העשרת אלפים דונם אים נקנה את יתר האדמה.
ה) איזה הם התנאים והתכונות הנחוצות להמתישבים שם למען יצליחו [...] ביחוד במקום זה.
ו) כמה כסף צריך לכל משפחה להתישב או בעבודת האדמה לבד או [...] יחד.
ז) כמה משפחות צריכות להתישב בפעם אחת לכל הפחות במקום זה [...] יוכלו לשבת במנוחה ולהוציא ההוצאות הדרושות לישוב קטן.
ח) ובכלל איזה טיפוס של ישוב יותר ראוי ונכון למקום הזה.
כן נבקש ממנו לתת לנו הצעה כוללת עבוד יסוד מושב במקום הזה שהיא תוכל להי[...] לנו להוראה גם לזמן אחר.
ידענו כי העמסנו על כבודו הרבה, אך תקותנו כי ימלא את [...] בקשתנו במוקדם האפשרי והננו נותנים על זה תודתנו מראש.
                                                                   והננו חותמים ברגשי כבוד וברכה –

 

                                                                                                [ ---לוונטין---]

 

ממכתבו הנ"ל של לוונטין אל קלווריסקי ניכר היסוס מסויים. היסוס זה נבע מן הלחצים שהפעיל עליו ישראל בֶּלְקִינְד – מאנשי הבילויים – שרצה להקים כאן בית-ספר חקלאי שיקלוט את יתומי פרעות הוּמֶל. גם שֵם כבר קבע בלקינד למקום "קרית-ספר". דרישתו של בלקינד לא נענתה ובסופו של דבר הוקם בית-הספר החקלאי באדמות בן-שמן, שם הוא עומד עד היום. במהלך שנת 1907 ביקר רופין לראשונה בארץ. הוא סייר בחברת האגרונומים א. אהרונסון ומשה ברמןבאדמות דלאייקה. אחרי הביקור הוציא ברמן חוות דעת מקצועית. בשנת 1908 חזר רופין לארץ כממונה על המשרד הארצישראלי שעסק באירגון ההתישבות בארץ על אדמות הלאום, ואחראי על כל פעולותיה של ההסתדרות הציונית בארץ. רופין קבל את הצעתו של ברמן להקים בכנרת חווה חקלאית, שהוא עצמו יהיה מנהלה. חווה זו עמדה להיות המפעל ההתישבותי הראשון של ההסתדרות הציונית ואנשיה ראו כמובן חשיבות רבה להצלחת המפעל הזה. התוכנית האלטרנטיבית שהציע אירגון "החורש" – שאבא כזכור היה ממיסדיו – דרשה את שיתוף הפועלים בהנהלת החווה. "החורש" גם התנגד בתוקף למינויו של ברמן למנהל החווה, מאחר שהעסיק פועלים ערביים בנטיעות יער בן-שמן אך   למרות   החרם   שהוכרז   על-ידי   אירגון   "החורש",

בהתאם לתוכניתו של רופין, הגיעה, ביום השביעי לחודש יוני, שנת 1908, למחרת חג השבועות, קבוצת החלוץ של שישה עובדים, בראשותו של ברמן והתישבה בחוות-כנרת. ואלה שמותיהם: אריה אברמסון, יוסף אלקנה, גרשון גרינפלד, צבי יהודה, ישראל קרונגולד, תנחום טנפילוב. עוד באותו קיץ הוזעקה שרה מלכין מסג'רה, להיות מבשלת ומסייעת לחבורת הגברים וכן ר' בנימין כמזכיר. במהלך הקיץ דיווח רופין לחברת הכשרת הישוב בברלין, על פעילות החווה בחיתוליה. הוא הודיע על התקנת שישה חדרים, מתוך שטח הבניה , בניית מטבח וסגירה של חצר גדולה. כמו כן הוסיף פרטים על הכשרת הקרקע ועל השדות שנזרעו. במכתבו זה מציין רופין:

חברת יק"א מיישבת על ידנו 12 מתישבים; 4 מהם כבר באו וגרים בצריף.
גם המקום הזה שמו כנרת.

הצריף הנזכר במכתבו של רופין הוא "בית הקרשים", שנבנה מצפון למבני החאן, היה ראשיתה הצנועה של המושבה כנרת. על יושבי בית הקרשים – אכריה הראשונים של כנרת – אספר בפרק הבא. בדפים הבאים יסופרו גלגוליה השונים של חוות-כנרת בשנותיה הראשונות וסיפורה של חוות-טריידל.

חוות-כינרת בראשיתה  שנת 1908

החווה – "חצר-כנרת"

חוות כנרת שהוקמה על-ידי המשרד הארצישראלי ברשות א. רופין ונוהלה על-ידי האגרונום מ. ברמן, הוקמה מלכתחילה לשם הכשרת פועלי חקלאות עבריים. במרוצת השנים עברו בה קבוצות רבות ושונות וכך היתה החווה, שכונתה אחר-כך "חצר-כנרת", למעין מעבדת-נסיונות לצורות התישבות שונות. במהלך השנתיים הראשונות לקיום החווה נתגלעו חילוקי דעות וסכסוכים בין הפועלים שבה לבין המנהל ברמן. בחודש פברואר 1911 אירע דבר שהיה בבחינת "הקש ששבר את גב בגמל". אחד מן הפועלים המצטיינים של החווה – מאיר אינגברמן – נפטר ממחלת הקדחת הצהובה. חבריו הפועלים בקשו להגיע להלויתו שנערכה בטבריה, אך ברמן המנהל לא הניח להם להשתמש בעגלות החווה לשם כך. פועל מצטיין אחר ששהה אותה עת בחווה – ברל כצנלסון – עורר סערה והנהיג את חבריו לשביתה כנגד יחסו המשפיל של המנהל. כתוצאה מן השביתה פיטר רופין את המנהל ברמן ואת מרבית הפועלים. חלק מהם מצאו מקלט בבתי האכרים במושבה ובחצרותיהם. חלק אחר – קבוצה בת עשרה פועלים קיבלו על עצמם את עיבוד אדמת אוּם-ג'וּנִי בניהול עצמי. היתה זו ראשיתה של קבוצת דגניה. עם חברי קבוצת אום-ג'וני נמנו: אליעזר שוחט, השומר צבי נדב, חיים צימרמן, משה עמיעד, ישראל בלוך, שפרה בצר, ב. דובדבני, מ. שחר ויוסף וויץ. עתה נחלקה אדמת החווה לשנים – החלק שממזרח לירדן שנמסר לקבוצת אום-ג'וני; והחלק שממערב לירדן. שטח זה יועד לכמה מטרות שונות:

1) שטח התל בית-ירח תוכנן להקמת שכונת וילות.

2) כ-50 דונמים שליד "בית-המוטורים", נמסרו לעיבוד על-ידי קבוצת מגדלי ירקות.

3) שטח בגודל דומה, יועד לישובן של משפחות תימנים שהובאו להתישב במקום.

4) מספר עשרות דונמים נמסרו לעבוד ל"חוות העלמות".

בעקבות כל המהלכים האלה, ומאחר שהחווה היתה מרכז לפעילויות נוספות הפך המושג "חוות כנרת" ל"חצר-כנרת".

שכונת הווילות – Kerak am See

שכונת הווילות תוכננה על-ידי רופין וחברת הכשרת הישוב שבראשה עמד, על מאתיים הדונמים של תל בית-ירח. הגבעה הנישאה, ממנה נשקף מראה נוף מרהיב, של כל חלקת האגם והרי הגולן העוטרים לו סביב, נראתה לרופין כמקום מתאים להביא אליו ציונים בעלי ממון מרחבי העולם. חברת הכשרת הישוב הוציאה פרוספקט בו נתפרסמו  צילומים מאתרים באזור וכן פרטי אינפורמציה נוספים: ההיסטוריה של המקום, האקלים, קסמי-הנוף, קשרי התחבורה, מעיינות המרפא בטבריה והישובים העבריים האחרים שבסביבה. ולסיום באה הערה: "בכל שאלה והצעה בענין פרצלציה של מגרשים, אפשר לפנות למשרד הכשרת הישוב בברלין". כתוצאה מן הפרסום, נרכשו מספר מגרשים על-ידי מנהיגים ציוניים. כשבאו אלה במטרה לממש את רכישתם, גורשו משם בכוח על-ידי אנשי קבוצת-כנרת, שהשתלטו בינתיים על השטח והתוכנית כולה נגנזה.

הראשון שסקל וזרע חלק משטח התל, זמן רב לפני פרסום תוכנית הווילות של רופין, היה אבא. באחד ממכתביו לאמא בבולגריה הוא כותב בין השאר:

היום גמרתי הובלת התבואה, חוץ מאדמת הקרק  ששם זרענו יחד עם ליבוביטש. התיאשנו מהתבואה הזאת, מפני שבמקום הזה גנבו הערבים משבט הדלייקים את כל היבול.

קבוצת הירקנים והקבר הראשון

בקרבת מכון השאיבה הראשון שהוקם על-ידי רופין, הידוע כ"בית המוטורים", הוחכר שטח של כמה עשרות דונמים לעיבוד, לקבוצת פועלים שעסקו בגידול ירקות. ביניהם היה מנחם מנדל שמואלביץ, שהיה ידוע בכינויו הספרותי "מַמְשִׁי". הוא היה דמות מיוחדת שהתבלטה בציבור הפועלים הגלילי.

באחד הערבים יצא ממשי בדרכו מבית המוטורים, כדי להביא לחם מן המושבה לאנשי החבורה. משבושש לחזור יצאו חבריו לחפשו. גויתו נמצאה ליד גדר צבר, בתוך תעלת השקייה, כשפיו סתום ברגבי עפר ונעליו לצידו. באותו לילה עברה בקרבת מקום שיירה של בדואים בדרכה מואדי פיג'אס לחורן. מאחר והריגה בחניקה היא שיטת רצח מקובלת של אחד   משבטי   הבדואים,    ומאחר    שנעלי ההרוג שנמצאו  לידו מסמלות "גוֹם" (נקמת-דם), נראה שממשי נרצח על-ידי אנשי אותה שיירה. קברו של ממשי הוא אחד משני הקברים הראשונים שנכרו בבית העלמין המפורסם שבכנרת.

בית העלמות

אחת הקבוצות היחודיות הראשונות שהוכשרה בחוות כנרת היתה קבוצת נערות – "עלמות" – בהנהלתה של הגב' חנה מייזל. מייזל שהיתה אגרונומית במקצועה, שמה לה למטרה להכשיר צעירות, עולות חדשות, לעבודה בחקלאות וכן להקנות להן ידע עיוני ומעשי בתחום זה. אחת העלמות הללו, שלימים נתפרסמה ביותר, היתה רחל המשוררת. בית מיוחד נבנה עבור הקבוצה – "בית העלמות" – שחרג מתחום מבני החווה לכיוון בתי המושבה. עליית הגג של המבנה שימשה בתחילה למגורי החניכות. נמסר לרשותן שטח של כמה עשרות דונמים, ממערב לבית העלמין, ולימים ניטע בשטח זה גן תמרים לזכרה של רחל. בשנה הראשונה ליסוד "בית העלמות" שמש אבא כמדריכן החקלאי.

התימנים של כנרת

בין עשרות החלוצים אותם גייס אבא לכיבוש העבודה בגליל, היה גם שמואל ורשבסקי – לימים – יבנאלי. הוא יצא לתימן, עורר ודירבן שם קבוצות שעלו לארץ. הרעיון שעמד ביסוד הבאתם ארצה היה, שאלה יהיו מוכשרים ביותר לעבודה חקלאית בתנאי הארץ ויוכלו להתחרות בהצלחה בפלאח הערבי. ובאמת, רובם  עבדו  כפועלים  במושבות.  עשר  משפחות מעולי תימן נשלחו לחוות כנרת. ביוזמתו של א. שוחט, הקציב רופין בשלב הראשון, לכל משפחה מעולי תימן, חמישה דונם קרקע, בצמוד לבית המוטורים, שתשמש אותם כמשק-עזר. בשנות השלושים הועברו משפחות התימנים, בלחצה של קבוצת כנרת, לשכונת מרמורק שליד רחובות. מעשה שהרעיש את האזור והפך לימים לפרשה הידועה כ"גירוש תימני כנרת".

מעולי תימן שהתיישבו בחוות-כינרת

 

שאר שטח החווה שממערב לירדן, נמסר לעיבוד בחוזה לשנה אחת, ל"קבוצה האמריקאית", שמנתה תשעה חברים. הם השתלמו בארה"ב והביאו אתם שיטות עבודה חדישות ומכונות חקלאיות. בראש הקבוצה עמדו אליעזר יֹפֶה, אחיו ש.ד. יפה ומלך לווין. אליעזר יפה ידוע כהוגה הרעיון של מושב-העובדים. לימים יצאו מבין חברי קבוצה זו המיסדים של המושב הראשון נהלל.

ש.ד. יֹפֶה היה לימים מיסדו ועורכו של כתב העת החקלאי "השדה". בספר זכרונות שכתב, תאר יֹפֶה את השנים הראשונות של הקבוצה בחוות כנרת ואת העימותים הרבים והקשים שהיו לאנשי הקבוצה עם הבדואים המקומיים ועם בדואים משבט צוחור שפלשו מן המדבר.

חוות טריידל – "ארמון רב תפארת"

בעזרת קשריו וקרבתו לפקידי יק"א, רכש יופּ טריידל, עבורו ועבור אחיו, את "היהלום שבכתר" – את מיטב אדמות כנרת, ובנוסף – רצועת-חוף באורך כ-400 מטר לאורך הכנרת

משפחת שמואל ופּאוּלִינָה טְרַיְידֶל מן העיר מיין שעל נהר הריין בגרמניה, העמידה שלושה בנים לתפארת: הבכור יוסף-יוּפּ, השני אַלְפְרֶד והצעיר אוֹסְקָר. יופּ סיים את לימודיו בבית הספר הגבוה להנדסה חקלאית. אלפרד קבל תואר אגרונום ואילו אוסקר הצעיר סיים את לימודיו כמהנדס כימאי. יופ, בחיפושיו אחר עבודה מחוץ לאירופה, הגיע בשנת 1898 לארץ-ישראל ופתח משרד להנדסה חקלאית במושבה הגרמנית בחיפה. הוא צירף אליו כשותף את אפרים קְרָאוּזֶה, אחיו של אליהו קראוזה, מנהל חוות-סג'רה, ולימים מנהלו של מקוה-ישראל. המשרד עסק במדידות, תכנון דרכי-תחבורה, יבוש ביצות, מיפוי ותכנון ערים וכפרים. ההזמנות לעבודה התקבלו מחברת יק"א, מהאגרונומים אהרון אהרונסון וזליג סוּסקין, וכן מארתור רופין – מנהל המשרד הארצישראלי. בין השאר, קיבל המשרד את עבודות מדידת השטחים החקלאיים וחלוקתם למגרשי האכרים ולחצרותיהם, במושבות הגליל התחתון.

כאשר היה יופּ בשיא הפעילות הזו, נישא אחיו אלפרד במיין לאשתו יָאן, ילידת לוקסמבורג. הזוג הצעיר קבל מהאם פאולינה סכום כסף הגון כמתנת נישואין. באמצעות הכסף הזה, ובהשפעת קשריו וקרבתו לפקידי יק"א, רכש יופּ עבור אחיו, את "היהלום שבכתר" – רצועת קרקע באורך של 400 מטר לאורך חוף הכנרת ובצמוד לה שטח של כחמישים דונם, שגבלו עם קצהו הצפוני של רחוב המושבה. על שטח זה, שמחוץ למסגרת החומה שהקיפה את בתי האכרים וחצרותיהם, החל יופּ לבנות בית מגורים בן-שלוש קומות, בסגנון אירופאי יחודי, עבור אחיו אלפרד ואשתו הטריה. בית זה, כך מספרים, שימש השראה למשורר יעקב פִיכְמָן, שעה שכתב את שירו הידוע "על שפת ים כנרת / ארמון רב תפארת".

מאחר שיופּ היה המודד והמתכנן של אדמות כנרת, הוא איתר ורכש שטח נוסף בן כ-450 דונם עבור השותפות "טריידל את קראוּזֶה". 250 דונם משטח זה, שהם כשליש מכל רצועת הקרקע המישורית, הנוחה לעיבוד, המשתרעת לאורך כשלושה קילומטר לכיוון טבריה, נמסרו לחווה מתוך שטח שיועד לחלוקה בין אכרי כנרת. שאר מאתיים הדונמים, היו ממיטב שטחי העיבוד שבמדרונות ההר. רק לאחר שאותרו ונמדדו החלקות המיועדות לחווה, מדד יופ וסימן את יחידות הקרקע שנשארו ושהוגרלו בין שמונת אכרי כנרת. בקיץ 1910 עזב האריס אהרון בַּרְבֶּראת המושבה. לאחר עזיבתו, פנה אלפרד במכתב מיום 28 באוקטובר 1910 אל מר רוזנהק ובקש לקנות את השטח של ברבר. "במקרה זה, ציין אלפרד, אשלם לך את ערכו במזומן". העיסקה אכן התבצעה, וכללה את יחידת המשק של ברבר ובה הבית והחצר שהיתה סמוכה ל"ארמון רב התפארת". הבית שמש למגורי הפועלים ואילו החצר על כל בניניה, וכן בניינים נוספים שהקים בה אלפרד, שמשה את צרכיה המשקיים של החווה. בסך הכל,  לאחר כל  רכישות הקרקע של בני טריידל, השתרעה  אחוזתם  על לא פחות מ-650 דונם, ממיטב הקרקעות שהיו מיועדות מלכתחילה להגדלה עתידית של מספר האיכרים במושבה הקטנטונת.

עד תחילת שנת 1912, עת הגיע אלפרד סופית לארץ-ישראל, היה יופּ האיש שבשטח. הוא נע בין חובותיו למשרד שבחיפה, לבין האחוזה המשפחתית שהוקמה בכנרת. אצטט בזה קטע ממכתבה של נעמי  שפירא,    שהיתה   חובשת בכנרת בשנת 1911-1912, בו מתואר קוּריוֹז שאירע בעת שפרצה מגיפת החולירע באזור חיפה, משם הגיע יופּ טריידל באותו יום ששפירא מתארת במכתבה:

הנני לספר לכם דבר מצחיק שקרה בשבוע העברה [שעבר]: כידוע לכם מר טרייטל [טריידל] הגדול*, עובר ושב בדרכים האלה לעיתים קרובות מאד וגם ההסגר איננו מניעה בשבילו, כי הוא משלם נפולאון** בסמך*** ועובר כמובן ובא תיכף לכנרת, להשגיח על בניני אחיו. היום היה עלי ללכת אליו ולעשות לו דִיזִינְפֶקְצְיָה [חיטוי] טובה. מר גּוּלְדֶה**** שולח לי שומר ההסגר ומכוֹנָה בשביל לזרוק מי סוֹבְּלִימָט*****; ואנו מתכוננים והולכים עם לוויה שלימה שהיתה סקרנית לראות איך מָזים [מתיזים] מים על מר טרייטל.  נכנסנו לחדרו והוא קבלני בסבר פנים יפות ואני בקשתי שיעמוד הכן ויקבל עליו הדין של הזיית [התזת] מי סובלימט. והוא עמד, מוכן ומזומן, ואני פותחת את המכונה והמכונה אינה מַזָה [מתיזה]. אז פרץ צחוק אדיר מפי כולם. אך אני לא נואשתי ויצקתי את המים בבקבוקים וזרקתי עליו מכל הצדדים ויצא כשר.

 

אלפרד טריידל הגיע סופית לכנרת עם סיום הבניה, בדצמבר 1911, עם אשתו יאן ואמו פאולינה. באותו חודש כותבת נעמי שפירא:

בית האדון טרייטל עומד כבר הכן בכל הדרו והנני מקוה שבקרוב יבוא גם בעליו ויביא אתו אשה ואז תהיה השמחה בשבילי שלימה, שיהיה לי בית אינטליגנטי איפה להכנס ואולי יביאו אתם פסנתר ואוכל ללמוד אצל הגברת טרייטל.

אלפרד היה המתון והנוח באחיו. על אף המנטליות השונה מזו של האכרים במושבה ומשאר אנשי האזור, ולמרות היות החווה – חוות-טריידל – נבדלת ועומדת כיחידה עצמאית לצד המושבה; למרות זאת הוא קיים מערכת יחסים הוגנת של שיתוף פעולה ושכנות טובה, כשכל השטח בן שש-מאות וחמישים הדונם שלו ושל משרד "טריידל את קראוזה" – שחלקים ממנו היו מצויים בין חלקות האכרים – עוּבַּד בהדרגה על-ידו.

בית טריידל במקורו, נבנה כבית מגורים. עד מהרה הוסבו מרבית חדריו והותאמו לשמש כבית מלון. היה זה אילוץ שנבע מכך, שההכנסות מהמשק החקלאי בראשית דרכו, לא הספיקו לפרנסת המשפחה. השירותים שנתנו במלון היו ברמה אירופית והתאחסנו בו מיוחסי התקופה, אנשים מכובדים כארתור רופין, פרופסור יוסף קלאוזנר ואף הברון אדמונד-דה-רוטשילד, בעת שבקר בארץ בשנת 1914, התאכסן בבית טריידל במשך שלושה ימים ובכנרת נערכה אז לכבודו קבלת-פנים מרכזית, בה השתתפו נציגים מכל האזור ורבים מתושביו. פרופסור קלאוזנר הנזכר, לאחר אחד מסיוריו בגליל בראש משלחת מדעית, שבו התאכסן כאן, פירסם רשימה שהתפרסה במרבית עתוני התקופה והיא מובאת כאן בהשמטות נחוצות:

[...] גרמני גמור מיהודי העיירות הגרמניות, שהם קרובים במקצת לחיי הכפר, קנה לו נחלה בכנרת ובנה לו בית גדול בן שתי קומות, שיש בו עשרה חדרים מרווחים. כד"ר לוויטה בבת-שלמה וכניסבוים ביבניאל הוא לא רק בעל אחוזה, אלא גם עובד בידיו ממש. יש לו גינה של ירקות, יש לו עופות ויש לו בהמות; ונוסף לזה הקציע חלק מביתו לבית מלון, שאמנם הוא מקבל בשכרו מחיר הגון לפי הערך בארץ ישראל – 10 פרנקים ליום שכר לינה ושולחן לאיש, – אבל כל סדרי המלון ושולחנו משביעים רצון לא פחות ממה שמשביע רצון מלון אירופי בעיר גדולה. נקיון ורווחה ושלוה וסעודות טובות שלוש פעמים ביום. ואין ספק בעיני, שאדם זה יעשה ויצליח. כבר הביא את אמו מגרמניה לארץ ישראל. וזקנה זו, שקשה היה לה מתחילה להתרגל אל סדרי הארץ המשונים ואל הבדידות בכפר קטן, כבר היתה מתחלת אז – כמו שנוכחתי משיחתי הארוכה עמה – למצוא חפץ ונועם בישיבת-ארץ-ישראל; היא דואגת רק לדבר, שמועטים היהודים הגרמניים בארץ: הם היו מביאים לכאן סדר ומשטר, מלמדים את היהודים לאהוב את העבודה, את הנקיון ואת החיסכון, ומראים להם, האיך ליצור ערכים כלכליים חדשים בארץ. [...]

טריידל חזר מעבודתו. ישבנו כולנו ושוחחנו על מצבה של כנרת, על עתידותיו של הגליל התחתון, וכדומה לזה. והנה עלתה לבנה אדומה כדם על אופק הרקיע. יצאנו כולנו החוצה וכמכושפים הבטנו איך האודם הופך לבן מעט מעט

כשבאנו, היה טריידל עסוק בעבודה: עמד בשרוולים מופשלים וזילף מים על פני הירקות. הוא ביקש סליחה וקרא לאמו, שתסדר את חדרינו, והוא עצמו חזר למלאכתו. הזקנה קבעה לכל אחד מאתנו חדר לבדו, והראתה לנו את כל מוצאי הבית ומבואיו, ואחר כך הכניסה אותנו אל הטרקלין ונתנה לנו ארוחת ירק ערבה, מוכנת בטעם גרמניה ובטעם הארץ כאחד.  בין כך ובין כך חָשַׁךְ בחוץ וטריידל חזר מעבודתו. ישבנו כולנו ושוחחנו על מצבה של כנרת, על עתידותיו של הגליל התחתון, וכדומה לזה. והנה עלתה לבנה אדומה כדם על אופק הרקיע. יצאנו כולנו החוצה וכמכושפים הבטנו איך האודם הופך לבן מעט מעט. וכשהתרוממה הלבנה במעלה הרקיע והתחילה מאירה באורה הדמיוני – באור הכסף הָחִוַּרְיָן – עלינו אל המרפסת שלפני המלון, שקענו בכסאות-הנדנדות, פנינו כלפי הכנרת וכולנו הסתכלות מרוכזת. נחלי אור כסף ניתכו מן השמים הגבוהים והעמוקים. והאור עטף בלבנוניותו את המרפסת, את ים כנרת ואת הירדן. את הרי הגלעד, את כנרת ואת דגניה ואת כל מה שבהם. ערפילים שקופים  קטנים תעו על פני הרקיע והאור נסתנן מביניהם והפך חיווריין כהה. צללים אדירים השתרעו מן ההרים ומן הבתים – וכי לא צלליהם של גיבורי הגליל הם?

בעוד שחבורת האכרים בכנרת, אנשי העליה השניה, היתה חדורה אידיאלים של עבודה עברית ועצמית; ובאופן זה גם חיו והתנהגו, הרי שהאחים טריידל באו כאילו "מכוכב אחר". מספרת עליזה, בתו של יוסף-יופ טריידל:

אבא היה לבוש תמיד בקפידה: צוארון מעומלן, קשה כמו קרש, עניבה וחליפה מחויטת (גם כשגרנו בכנרת), לראשו מגבעת שעם טרופית בנוסח בוני האימפריה הבריטית; והוא היה מסיר אותה בתנועת אדיבות כלפי כל אדם.

לשבחו של אלפרד יש לומר, שבשנים הראשונות גילה רוח סולידרית עם האכרים ולא זו בלבד שעבד בעצמו בגינתו (כפי שמתאר פרופ' קלאוזנר), אלא אף העסיק פועלים יהודים לצד הפועלים הערבים שלו. אחד מהם –  ברל כצנלסון – מספר במכתב ששלח, פרטים  וחויות מהתקופה בה עבד בחוות-טריידל. עדות זו נזכרת בספרו של יהודה שרת שכתב על ברל ובו הוא מצטט מדי פעם פרטים מפיו של אבא:

מעיד דוד יזרעאלי: 'בסמוך לאותו זמן רכש אלפרד טריידל אכרות של אחד המתישבים הראשונים בכנרת שעזב [הכונה לא. ברבר] את מקומו. נוסף על כך עיבד שטח של 500 דונם שנרכשו על-ידי שותפות טריידל-קרואזה – מה שחייב העסקת פועלים רבים'.

על פעילותו רבת התנופה של אלפרד, מוסיף ומספר גבי, בנו של אוסקר – הצעיר בבני טריידל:

המשק הזה היה הגדול ביותר. הוא נרכש על ידי הדוד שלי, לפני כל האכרים. זה היה המשק הראשון שהתקין לו מערכת מים משלו, הוא בנה מתקן שאיבה משוכלל שסיפק מים לצרכי הבית והשדות. משפחת טריידל הגיעה עם הרבה כסף, הם בנו חוה בהיקף גדול ושונה מאחרים: רפת גדולה ופרדס גדול ראשון.

תנופת הפיתוח וההכנסות מהמשק והמלון, נקטעו אחרי תקופה קצרה, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. במרבית חדריו של הבית שוכנה הקצונה הגרמנית שפעלה בארץ ובסיני. ואילו אלפרד ואוסקר גוייסו לצבא הגרמני  ושרתו  בחזית  האירופית.  אוסקר  ששרת  ב"חיל המעופפים"*הגיע עם יחידתו לארץ. את החוה ניהל במשך מספר שנים הפועל המסור והנאמן יוסף שֶׁרְמָן. בשנת 1920 נתפסה ידו ברצועת המנוע המפעיל את משאבת המים והוא נפטר בבית-החולים טורנס בטבריה. אסון זה, היה הראשון בשרשרת אסונות שנחתו על המשפחה: ביום 28 בפברואר 1921 נפטר אלפרד, ככל הנראה מדלקת ריאות קשה. הוא השאיר אחריו את אשתו יאן והבן מָאטִיס (מתי). לאחר מותו חזרה יאן למשפחתה בלוכסמבורג, ואילו יופּ, אשתו לִידְיָה והבנות יהודית ועליזה, עברו להתגורר בכנרת.

ליופּ לא היה כל נסיון בניהול משק חקלאי והוא נקרע בין עבודת המשרד בחיפה, לבין המשק בכנרת. הרווחים מהפעילות ההנדסית הצטמצמו מאד אחרי פטירתו של אפרים קרואזה שותפו, בשנת 1924; וההכנסות לא יכלו לכסות ההפסדים שנגרמו למשק בכנרת בשל ניהולו הכושל. יופּ מאן לשלם את הוצאות ועד המושבה וגם סרב לשלם פיצויים לאלמנתו של הפועל הנאמן שרמן,  כפי  שפסק  בית  משפט  השלום

העברי בטבריה. בגלל כך ובגלל שהעסיק במשקו רק פועלים ערביים, הסתכסך יופּ עם כל הציבור בכנרת. כתוצאה מכל זה הוא הוחרם על-ידי תושבי כנרת והציבור באזור כולו.

תנופת הפיתוח וההכנסות מהמשק והמלון, נקטעו אחרי תקופה קצרה,

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה

עם הסתלקותו של אלפרד ב-1921 ופטירתו של אפרים קראוזה ב-1924, התנהל משא-ומתן ממושך בין יק"א והבנק אנגלו-פלשתינה, לבין יופּ, על הגדרת שטח של כ-200 דונם – ירושתה של האלמנה ד"ר אסתר קראוזה  – מתוך שטחי החווה. שטחים אלה הועברו בסופו של המשא-ומתן לבעלותה של חברת פיק"א*. לאחר מכן נהל יופּ משא-ומתן עם חברת יק"א, על מכירתם של 250 דונם נוספים שהיו ירושתם של האלמנה יאן, אשתו של אלפרד ובנה מתי. בסיומו של המושא-ומתן, העברו כל 450 הדונמים הנ"ל, ביחד עם חצר המשק והבית אשר בה, לרשותה של חברת פיק"א, כנגד החוב שצברה החווה משך שנות קיומה. השטח שנשאר בידי משפחת טריידל – כ-200 דונם, שהיו חלקו של יופּ וכן 45 דונם הצמודים לבית, כולל 400 המטרים שלחוף הכנרת – כל אלה נשארו בבעלותה של הגברת יאן טריידל ובנה מתי. בנובמבר 1926, הגיע יופּ למצב כספי קשה ביותר. הוא לקח הלוואה של 350 לירות מחברו הַיְינְץ נַגְלֶרובקש מפיק"א שכנגד 200 הדונמים שבבעלותו יערבו לסכום ההלואה. לקראת יום הפרעון, ביום 29 בנובמבר 1927,  בחוותו שבכנרת, שלח יופּ טריידל יד בנפשו. את מעשה ההתאבדות מבקשת עליזה בתו להסביר בכתביה:

אבי היה חייב סכום כסף לאדם אחד בשם נגלר ואפילו לא כל-כך הרבה כסף. אבא הלך לאותו אדם ובקש ממנו אורכה לתשלום החוב. כנראה שהאיש היה בלחץ ולא היה מוכן לדחות את התשלום ואיים עליו במאסר. מכיוון שאבא היה פרוסי באופיו והיה בידו אקדח, ואומץ בוודאי שהיה לו, הוא עשה מה שעשה. המעשה היה כרוך ברגשות שמירה על כבודו וכבוד משפחתו.

וממשיכה עליזה ומספרת:

את היום שהודיעו לאמי לא אשכח עד עולם. כמה גברות באו באוטו. אחת מהן היתה הדודה גרטרוד, אשתו של אוסקר. אמי רצה לקראתן ופתאום התמוטטה. נכנסה לבית כסהרורית, הוציאה את מעילה החרפי והתעטפה בו. נכנסה לחדר הירוק, בו היו הספרים. הגיפה את התריסים והתיחדה עם עצמה. אמא הבינה שלא תוכל להתקיים בכנרת בלי אבא. היא התיעצה עם מישהו, אינני יודעת עם מי, ומכרה את האדמות לפיק"א.

בארכיון המושבה שמורים העתקים מחליפת מכתבים עניפה שבין לידיה טריידל ואותו "מישהו" – שמואל טולקובסקי – מומחה להדרים וידיד המשפחה (אביו של דן, שהיה לימים מפקד חיל-האויר), לבין חברת פיק"א. את המכתב הראשון מסיימת לידיה טריידל במילים אלו:

אני מודה לך אדוני הנכבד, אם תואיל לבקש מהנהלת פיק"א תשובה במברק, כי מצבי נואש לחלוטין.

בסופו של המשא-ומתן הועברו לידי חברת פיק"א כ-650 דונם. כ-35 דונם נוספים, הגובלים עם בתי המגורים של קבוצת-כנרת, נרכשו על-ידי הקבוצה, בהסכמת ועד המושבה.  אחרי האסון, עזבה לידיה עם בנותיה את הארץ. היא הצטרפה אל אביה ואחותה בעיר קלן, שם עבדה כמנהלת חשבונות בבית-החולים היהודי בעיר. עם עליית היטלר לשלטון, חזרה עם בנותיה לארץ. כאן עבדה  כמנהלת משק-הבית בבית-החולים הדסה ובשלב מאוחר יותר, כמנהלת חמי-טבריה. על כך סיפרה אלישבע, בתו של הצייר יעקב נוסבאום תושבת המושבה:

כשנהלה את חמי-טבריה, היתה באה לבקר אותנו ולבלות אצלנו את יומה החופשי. לעיתים היתה ניגשת לאחוזת הקבר המשפחתית. מעולם לא חצתה את רחובה של המושבה. תמיד עקפה אותו בבואה.

אחרי שלידיה ובנותיה עזבו את כנרת לגרמניה, הגיע צעיר האחים אוסקר טריידל לכנרת. אשתו גרטרוד, בת לאחת המשפחות הידועות בברלין, ראתה בחווה שבכנרת מקום מקולל וחזרה עם שני בניה, גבי בן השנתיים וסטיפן בן ה-14 לגרמניה; שם נפטרה מדלקת אזניים קשה. הילדים אומצו על-ידי בני המשפחה. סטיפן חזר ארצה בגיל 16 והתקבל לבית-הספר כדורי. לאחר מכן התגייס לחיל-הסְפר ושרת בבסיס בזרקא שבעבר-הירדן. את גבי הצליחה אחת הדודות לשלוח לארץ בהיותו בן 10, ערב מלחמת העולם השניה. הוא הגיע לכנרת אל אביו הערירי והמאוכזב. על פגישתו עם אביו, שלא הכירו קודם לכן, הוא מעיד:

אבא, שהגורל כה המר לו – אַלְמְנוּת וחוסר יכולת לגדל את ילדיו – היה אדם מר-נפש. הוא השתדל להחזיר את האחוזה המשפחתית לימיה היפים, אך הצלחתו היתה מועטה.

ביום ה-8 בנובמבר 1952 נפטר אוסקר , לאחר שנפצע קשה מפגיעת מכונית בדרך לביתו. יש לציין שעל-אף אופיו הקשוח, ולמרות שהעסיק ערבים במשקו ולא השתתף בהוצאות המושבה, השפיעו הטרגדיות המשפחתיות שלו על היחס שגילו כלפיו אכרי המושבה, שהיה סובלני וסלחני. בעדותו על שנות חייו האחרונות של אביו, כותב הבן גבי בסיפוק:

גבי סיים את לימודיו בבית-הספר החקלאי בפרדס-חנה  ונישא לעפרה  –  בת-המושבה. הם חזרו לכנרת, אחרי פטירת האב, והחלו הכל מבראשית: שיקמו את הבית, ועל כל השטח שנותר משטחי החווה, טפחו מטע תמרים ראשון בכנרת. הם הקימו משפחה, התערו בין תושבי המקום והיו ככל בני הדור השני של המושבה. כמורים ואנשי חינוך, תרמו לחיי התרבות במקום ובשנות השבעים המוקדמות, נבחר גבי לעמוד בראש הפעילות הציבורית, כיושב-ראש המועצה המקומית של כנרת. גולת הכותרת של פעילותו, היתה הרחבה מאסיבית של המושבה.

גבי ועפרה טריידל


*    חברת יק"א פעלה בארץ בהנחייתו של הברון אדמונד-דה-רוטשילד, עד לשנת 1924. בשנת 1925  יסד בנו של הברון – ג'יימס דה-רוטשילד – את חברת פיק"א, אשר החליפה את חברת יק"א.



*  חיל האויר הגרמני.


     *    כוונתה ליופּ טריידל – הבכור באחים.

    **    מין מטבע, ששימש בארץ בתקופה העותמנית.

   ***    העיירה הערבית צמח, בה היתה תחנה של הרכבת החיז'אזית.

  ****   מנהל חוות-כנרת, אחרי משה ברמן, שפוטר ע"י רופין בשל השביתה שפרצה בה.

*****    מי-סובלימט – נוזל חיטוי שהיה בשימוש באותם ימים. היו מרססים בו את המקום או האדם שנזקק לחיטוי.

תגיות: , ,

0

רו"ח יוסי גסנר

Posted by ariel on 21/05/2012 in כלכלה וכספים, כללי, מאמרי דיעה

יוסי גסנר, הוא בעלים של משרד רואה חשבון בפתח תקווה, מנוסה, בעל ותק ומיומנות רבים בניהול תיקי מס של שכירים עצמאים וחברות, ופעיל מאז שנת 1990.

בשנת 2009 חשף גסנר טעות של מס הכנסה, שבגינה אלפי שכירים, שהכנסתם באותה שנה הייתה נמוכה מ- 37,890 ₪, לא קיבלו את מלוא הזיכוי המגיע להם, בגין הפקדות שביצעו השכירים בקופות  גמל, שלא באמצעות המעביד.

גסנר גילה כי האשמה היא בתוכנת המחשב של מס הכנסה, המבצעת את החישוב באופן כזה שהנישומים אינם זוכים במלוא הזיכוי המגיע להם.

בעקבות חשיפתו של גסנר, הורה מנהל רשות המסים, על תיקון התוכנה.

הנושא זכה לפרסום ב- עיתונות, ב חדשות ערוץ 2 באינטרנט ועוד.

תגיות: ,

0

מחזיק מפתחות תחנה מטאורולוגית זעירה

Posted by ariel on 17/05/2012 in גאדג'טים

 

מחזיק מפתחות, שמעל מסך ה- LCD שלו תוכלו לקבל נתונים מטאורולוגים לגבי מזג האוויר במקום בו אתם נמצאים.

אם בגאדג'טים עסקינן, הרי שהמוח האנושי מטפל כל הזמן בהמצאת פטנטים. לאחרונה הגיע לשוק גאדג'ט חדש הנקרא באנגלית  Station Keychain Weather. הכוונה למחזיק מפתחות כמו זה שבתמונה, שמעל מסך ה- LCD  שלו תוכלו לקבל נתונים מטאורולוגים לגבי מזג האוויר במקום בו אתם נמצאים.

המסך מראה בתצוגה דיגיטלית את התאריך, השעה והיום בשבוע, כמו כן הוא מציג את הלחות והטמפרטורה במקום.

מי שצריך לנסוע לטיול, או מי שמתכנן פעילויות ארוכות טווח, יצטרך להיעזר בשירותים של השירות המטאורולוגי. אבל מי שרוצה לדעת אם להשאיר עכשיו את הסוודר ברכב, או האם לקחת עכשיו למכולת את המטריה, יכול להיעזר בתחנה המטאורולוגית הקטנה שבמחזיק המפתחות.

חובבי הגאדג'טים, ימצאו במכשיר, גם שעון מעורר מובנה ופנס קטן, שמאפשר להיכנס בלילה לחדר המדרגות החשוך.

למחזיק מפתחות מטאורולוגי, יש יחידת זיכרון, אשר תאפשר לכם לקבל נתוני מזג אוויר, היסטוריים מהמקומות בהם ביקרתם.

המוצר מגיע עם סוללות.

מחיר המוצר ב- AMAZON, או ב – eBAY , נע בין 15$ ל- 20 $ לא כולל הוצאות משלוח.

תגיות: ,

Copyright © 2012-2014 seo-tochen סאו-תוכן All rights reserved.
This site is using the Desk Mess Mirrored theme, v2.0.1, from BuyNowShop.com.