0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ח' – מלחמת הקיום

המאבק על האדמה – מלחמת הקיום נגד פגעי האדם והטבע

מבצע השלמת ההתישבות בגליל של יק"א, בו הוקמו ארבע המושבות החדשות במרוצת השנים 1907-1909 וכן יסוד חוות כנרת על-ידי ההסתדרות הציונית, כל אלה לווּ בגל של מעשי רצח ושוד ללא תקדים בהיקפו.  בפברואר 1908 התנפלו תושבים מישובי המוגרבים על כפר-תבור האכר א. מזרחי נפצע; באפריל 1909, על יד הכפר לוביה, בדרכו למושבה מצפה, נפצע קשה ומת מפצעיו השומר ברל'ה דב שוויגר; באותו וחודש ביום 12 באפריל, נרצחו בסג'רה ישראל קרונגולד ושמעון מלמד. ב-12 במאי אותה שנה נרצח המתישב יצחק בלום מיבנאל, על-ידי בדואים משבט דלאייקה סהווה ובאותו חודש נרצח גם ישראל בראל מן המושבה בית-גן.

השיך עיסא קבל בתמורה על אדמות דלאייקה-סהווה סך של 190 אלף פרנק. בהתחשב בכך שחלק גדול מהשטח נמצא במורדות הרים, ואינו ראוי לעיבוד חקלאי, אלא לרעייה בלבד, הרי שהיה זה סכום עתק בהתאם למושגי הימים ההם. השיך עיסא התכוון להעביר את השבט לאיזור סאח'ם ג'וּלן שבסוריה, מאחר ששם ניתן היה לרכוש בסכום הכסף שקבל, שטח גדול פי חמישה מהשטח שמכר. אף שקיבל כבר השיך את הכסף, בכל זאת נשארו עדיין מאות אהלי השבט נטויים ברכס ההר ובהם מאות רוכבים מזויינים, עזי-נפש. וחרבו הנוקמת של שיך עיסא היתה לשם דבר, כשלצידו גדולי השודדים שבסביבה – פאיז, קאנג'י והינאדי. השיך שנוכח במספרם המועט של המתישבים, "קבל תיאבון" והחליט לעייף את קומץ המתישבים בתקוה שהללו יתיאשו וינטשו. הוא החל במדיניות של התקפות ירי מחד והטרדמה מתמדת מאידך, באמצעות גניבות ושוד לאור היום, העלאת עדרי צאן ובקר על שטחי המזרע ובלילות – קציר תבואה בפאתי השדות. גדולה היתה תקוותו שכך יוכל להבריח את קומץ המתישבים. אבא ביומנו מתאר מספר אירועים שכאלה:

באותה שנה – 1908, נוסדו המושבה והחווה. זוכר אני אותה התנפלות של שבטי הבדואים. לא הרחק מהמושבה והחוה התנוססו שני צוקים בשם "קלעת אילרול" – מצודת השדים. מקום מפורסם במעשי רצח ושוד. לא חסרו התגרויות מצד הערבים, בעלי האדמה מקודם. הבדויים משבט דלייקה, יושבי קדיש ומנרה, הללו נסו לא פעם להראות לנו את כוחם. ואירע לי שהבחנתי פעם אחת בגניבות בקמה, בחלקה שע"י המושבה, באחד הלילות בהסתובבי במקום. נגשתי לשדה בלאט והרגשתי בגנבים הקוצרים. שבתי חיש למושבה וקראתי לעזרה את השומר צלאל. שנינו ירינו על הקוצרים, והערבים הסתלקו לזמן מה בהשאירם אחריהם שקי קש מלאי תבואה קצורה. אך גם הספיקו לקחת עמם חלק מהשלל. פתע התנפלה עלינו תגבורת בדויים והחלנו נסוגים לעבר הואדי. למזלנו שמעו את היריות בחוה והחלו להשיב אש. שניינו היינו בין שני צידי האש. והסביבה היתה למרקחה. חרדנו למקרי התנפלויות נוספות. והבדויים בראש שיך עיסא וגנג' [קאנג'] רק שמחים.

בעקבות האירועים החמורים הללו, הגיע לכנרת יחזקאל חנקין ("אבו-יצחק") – אחד מהנועזים שבאנשי התקופה. אחריו שלח קלווריסקי את הכּאיל שלום הלוי ("חצבני") בתפקיד שומר רוכב ועל שנים אלה הוטלה המשימה הקשה של שמירה המושבה והחווה.

אם לא די היה בצרות הצרורות שבאו למתישבים מצד שיך עיסא ומרעיו, הרי נוספו עליהן מפעם לפעם שנות הבצורת ואתן פשיטות הבדואים משבטי ה-צוּחוּר וה-רוּאֶלָה, שבאו לשבור שבר והיו פושטים בהמוניהם על ישובי הגליל התחתון. בתאריך י"ב תשרי תרס"ט (7.10.1908) פורסמה כתבה בעתון "העולם", בה מסופר כי:

באחוזה החדשה כנרת הבעירו את הגורן. סמוך לגורן רעה רועה בדווי את עדרו, העדר נלקח ממנו בתקווה שתודע זהות המבעיר. למחרת היום התנפלו במפתיע כמאה רוכבים מזוינים והרבה רגלים משבט צוחור, שברו את החלונות ופצעו את אחד הפועלים.

על האירוע מספרת חיה, אשתו של השומר יחזקאל חנקין, שגרה בצריף המושבה, הצמוד למבנה החאן של חות-כנרת:

בצריף שלושה אכרים רווקים, בו פינו גם לנו מחיצה. שלושה ימים אחר בואנו, ביום בו נסע יחזקאל להביא נשק מיבנאל, הילדים ישנו כבר. ישבנו על מחצלת הפרושה בחוץ והנה יריות חולפות מעל לראשינו. הם תפסו את איש שיחי (האכר ליבוביץ) והחלו להכותו. כאשר הקריב אלי הרוכב לגשת, התרתי את הכלב. אז הגיחה לעזרתנו מפשפש החוה, מרים אורלוב וברוח לחימה, כשאקדח שלוף בידה, הדפה את הבדווים.

בשנת 1910 נשאה מרים אורלוב לשומר אליהו קמניצקי (איתן). השנים – ממיסדי המושב תל-עדשים – הם הוריו של רפאל איתן (רפול) – מגבורי מלחמת-יום-כיפור ורמטכ"ל צה"ל.

ההפקרות, מעשי השוד והרצח בגליל, המריצו את חבורת "בר-גיורא" לקידום ולמימוש מטרותיה ולהקמת אירגון "השומר". נוצר תמריץ במושבות לפיטורי השומרים הזרים ומסירת השמירה לידי אירגון "השומר". כמו כן הצטיידו האכרים והפועלים בנשק חדיש. פעילות זו זכתה לסיוע מצד חברת יק"א.   גם  א.  רופין,  מנהל  המשרד  הארצישראלי  של  ההסתדרות הציונית, אשר שיתף פעולה עם יק"א במגוון נושאים ציבוריים, היה מעורב במיוחד בנושאי הבטחון. ביום 19.5.1909 לאחר רצח יצחק בלום ביבנאל, כתב ברמן, מנהל חוות כנרת לפקיד יק"א רוזנהק:

האם כבר עצרו את גאנג' ועַבּדוּ מערב דלייקה; ואם זה נכון שאנשי דלייקה שרצחו – אנו מצידנו מוכנים לפעול בצורה מאד דרסטית. אני מנצל את ההזדמנות לכתוב לך לגבי הרובים – אפשר לקבל מהם משלוח למושבות. אם עוד לא הזמנת מבירות, תודיע לי כאן ואזמין.

ידענו: אילו נסוגונו, היינו נעשים הפקר בעיני הרועים והללו היו חומסים את כל הקמה והרכוש, ואף פוגעים בנפש

בשנת 1912/3 עבדה בחוות כנרת "הקבוצה האמריקאית". אחד מחברי הקבוצה הבולטים, ש.ד. יפה, היה לימים מיסד ועורך של כתב העת החקלאי "השדה". בספרו "שבילַי בשדה" מתאר יפה את העימותים הקשים שהיו לקבוצה עם הבדואים משבט צוחור ועם הצ'רקסים מהחורן:

אותה שנה היתה בצורת בעבר-הירדן ובחג'אז, ובידואים רבים נדדו לעמק הירדן לרעות את צאנם וגמליהם וגרמו לקבוצה נזק רב. קודם כל נחרב גן-הירק, ששטחו היה כ-10 דונמים. הבידואים משבט בני-צחר מצאו את המקום נוח לרעיית צאנם, והשומר נאלץ להזעיק את החברים (בסה"כ תשעה במספר) ממקומות עבודתם, כדי לגרש את הרועים. זכורני התנגשות אחת: שעת בוקר. החברים יצאו לגרש מחלקת הירקות את הבידואים, שמניינם כארבעים איש. כשקרבנו אליהם כוננו מולנו את רוביהם: "אִירְגָ'עוּ אִלָא בֵּיתְכּוּם!" (שובו לביתכם!). גם אנו כוננו את נשקנו והתקדמנו בשורה מפוזרת. ידענו, שיריה אחת תגרום למטר כדורים משני הצדדים. היתה זו לנו שעה קשה ורבת-אחריות: בסביבה חנו מאות בידואים משבט זה. הקרב שהיה מסתיים בוודאי בחללים משני הצדדים, היה מעורר את הבידואים לנקמת-דם ולהתנפלות נועזת על החוה. אולם אילו נסוגונו, היינו נעשים הפקר בעיני הרועים והללו היו חומסים את כל הקמה והרכוש, ואף פוגעים בנפש. לא היתה לפנינו דרך נסיגה ואנו החלטנו להתקדם ולהשיב על היריה הראשונה במטר כדורים. מספר הבידואים היה גדול פי 5-6 ממספרנו, אולם אנו עלינו עליהם בטיב הנשק. כשראו הבידואים שאנו מתקדמים מול רוביהם בנשק נטוי, החלו לסגת. מאז לא פגעו בשדותינו אלא בחשאי, בגניבה.

לאחר בני אֶ-רוּוֶלָלה הופיעו בעמק הירדן, באותו קיץ, צ'רקסים. אלה היו באים רכובים על סוסיהם וחומסים מהחצרות ומהגורן (בזמן ההוא כבר היתה רוב התבואה נדושה בגורן). הגיעו שמועות שהצ'רקסים מתנפלים על כפרים ערביים וגוזלים מרכושם ומיבוליהם ככל העולה על רוחם. והערבים מפחדים להתיצב נגדם.

יום אחד בצהרים, בשוב השומר מהשדה לחוה, ראה בחצר צ'רקסי ענק, עבדקן, התובע מאליעזר יפה החצרן, שעורה – מס שעל החוה להעלות לו! אליעזר סרב, כמובן, והצ'רקסי ענה לו: "אם לא תתן לי מרצונך, אקח בכוח ואף את גולגלתך ארוצץ". בין השומר והצ'רקסי נפתח דו-שיח בערבית "מפולפלת", מתובלת בחירופי אבות עד הדור השביעי. הצ'רקסי שם ידו על אקדחו הגדול, אולם אקדחו הקטן של השומר נשלף מהר יותר מנרתיקו. הצ'רקסי הסיר את ידו מנרתיק אקדחו, יצא מהחצר ומפיו נתך זרם איומים: "אתם תראו את נחת זרוענו, לשממה נהפוך את חוותכם!" ואכן, נכונים היינו לנקמת הצ'רקסים. ידענו שבקרוב נתראה עמהם פנים, וכל החברים היו יוצאים לעבודה חמושים.

הצ'רקסים קיימו את "הבטחתם", אבל בשעה בלתי-מוצלחת: הם באו לשדוד את הגורן בצהרים, בשעה שכל החברים ישבו באולם-האוכל. פתאום פרצה אחת החברות פנימה בקול קריאה: "צ'רקסים שודדים את הגורן!" אצנו כולנו הגורנה. מצאנו כ-35 צ'רקסים, כולם בגיל העמידה, בריאים וחסונים. כל אחד כרע על ברכיו לפני ערימת החיטה  או  השעורה   ומילא  את שקיו הם אף לא חרדו בבואנו; רק פזלו בעיניהם ולא חדלו מלמלא את שקיהם.

כאן הפתיע קליי בזרועו הנטויה. הוא היה גבוה, רחב-כתפים וכביר כוח. (היה אוחז בשק-חיטים בשתי ידיו ומטילו לתוך העגלה). כן למד באמריקה את תורת ההתאגרפות על בוריה. עתה הופיע כמלאך מושיע ומנענו מלהשתמש בנשק. עט על הצ'רקסי הראשון, ובמהלומה אחת הפילו ארצה. עוד הצ'רקסים תמהים למראה עיניהם, והנה קרב קליי אל השני והשלישי, וכולם נופלים תחת מהלומותיו, צ'רקסי ענק התקרב אל קליי בזעם ובתמיהה, כביכול מבקש להסביר לו משהו, אולם מקלו מוכן להממו במהלומת-פתע. הצ'רקסי הענק מנסה, לשם זהירות, לשלוף את אקדחו, אולם מכת-ברך פוגעת בסנטרו, והוא מתגלגל לכאן ואקדחו לכאן. הצ'רקסים אספו את שקיהם וסוסיהם והסתלקו כלעומת שבאו.

דב קליי, גיבור המאבק עם הצ'רקסים, קבל מיק"א איכרות במלחמיה. הוא נרצח בעימות קשה שפרץ בפברואר 1915, בין אנשי השומר ואכרי מלחמיה, לבין ערביי הכפר השכן עבודיה. בעימות ירה השומר שפסל בבן המוכתר. בהתקפה על המושבה נהרג ערבי שני. דוב שחזר עם אשתו בעגלה מטבריה, נקלע בדרכו להזעיק עזרה מיבנאל, בחבורת ערבים שואפי נקם ונרצח על-ידם.

כעבור זמן קצר, חזרה הפרדה לחצר דגניה. נראה שבדואים בקשו לשדוד את הפרדה,

אך מאחר שברסקי גילה התנגדות – רצחוהו

בשנים 1912-1913 התחוללה מלחמת הבלקנים. האימפריה העותמנית היתה מעורבת במלחמה זו ודבר זה ערער את היציבות הבטחונית בארץ ובמיוחד בגליל התחתון ובקדמת עמק-הירדן. שבטי הבדואים חשו בחולשת השלטון המרכזי, שהיה טרוד  במלחמה  ומצב  זה השפיע והקרין חולשה על כל המושלים המקומיים. החלה שרשרת של פיגועים ורציחות, השתררה אנדרלמוסיה ורבתה ההפקרות בכל המרחב.

לראשונה – נפצע שומר השדות של סג'רה; רוכבים משבט הִינָדִי מדַּלְהָמִיָיה (אזור אשדות יעקב של היום), פתחו באש על השומרים. בחילופי האש נפצעו שנים מן התוקפים אנשי השבט. עובדה זו עוד הגבירה את המתיחות ובהתנפלות על סג'רה נהרג השומר יעקב פלדמן.

במוצאי שבת בחודש חשוון תרע"ב, נשלח משה ברסקי מדגניה להביא תרופות מבית-המרקחת במלחמיה. כעבור זמן קצר, חזרה הפרדה לחצר דגניה. נראה שבדואים בקשו לשדוד את הפרדה, אך מאחר שברסקי גילה התנגדות, רצחוהו. הפרדה נמלטה וחזרה לדגניה כאמור, אך את האקדח שהיה ברשותו של ברסקי שדדו. ליד גופת ההרוג נמצאו זוג נעלים, עקאל ונבוט – רמז לכך שהרצח היה קשור לנקמת דם.

כעבור שלושה ימים יצאו לעבודה על-יד סַחְ'נֶה (מאוחר יותר הוקמה שם חוות הנסיונות בִּיתַנְיָה), שלושה עובדים מקבוצת  כפר-אוריה,  שזה  מקרוב  באה  לחוות-כנרת.  לעת-ערב התנפלו עליהם בדואים מזויינים, שדדו מהם זוג פרדות, והרגו אחד החברים – יוסף זלצמן. אחד מחבריו אמר בזעם: "חללי הרצח מוטלים לפנינו, ואנו מה נעשה כדי לקדש את זכרם?!" היתה זו תקופה קודרת, שהביאה את הצעירים בכל מקום, חלוצים ושומרים, למחשבות על "גוֹם" – נקמת דם. בכסלו תרע"ד (1913) נכתב בעתון "הפועל הצעיר":

"דמי אחינו זועקים מן האדמה, היבוא מי לנקום
   את נקמת דמם השפוך?! בשדה מהלך האויב ומפיל
   חללים והדם השפוך רותח ואינו רוצה לשקוט".

 

 כרגיל, מצבים של מצוקה מביאים ללכוד הכוחות ונשכחים ההבדלים והמחלוקות; כדבר המשוררת:

"מַאֲמָץ מְאֻחָד, עַקְשָׁנִי וָעֵר

 שֶׁל אֶלֶף זְרוֹעוֹת. הַאֻמְנָם יִבָּצֵר לָגֹל

 אֶת הָאֶבֶן מִפִּי הַבְּאֵר?"

בעקבות המצב החמור, התכנסה בכנרת אסיפה כללית שהתקיימה ביום כ"ו חשוון תרע"ד, אליה באו מכל ישובי האזור – משבע מושבות הגליל התחתון, ממרחביה, מדגניה, מקבוצת כנרת; באו נציגי החוות מגדל, סג'רה, פוריה, ורמה (שׂרונה) וכן באו נציגים של ארגוני "השומר" ו"החורש" – אירגון פועלי הגליל. היתה זו התארגנות מקיפה ללא תקדים. הוחלט בה על הקמת "הועד הגלילי". ועד זה נטל על עצמו במרוצת השנים, את המשימות הקשות במלחמת העולם הראשונה, שהעקריות בהן היו: הצלת הישוב הרעב בדרום הארץ (בשל בצורת קשה שפקדה אז את הארץ) ומאוחר יותר, פינוי תשעת אלפים פליטים מיהודה וקליטתם בגליל. החלטות האסיפה, המפורטות בהמשך, התבססו על לקחי האירועים הקשים שפקדו את הגליל. ואלה היו ההחלטות:

1. בדבר השמירה: על כל המושבות לסדר אצלן שמירה מקומית על-ידי חילים קבועים ונוסף עליהם לסדר שמירת הסביבה על-ידי חיילים (רוכבים) קבועים שנתיים: ביבנאל, בכנרת-דגניה, בפוריה, בבתניה, במלחמיה, ובית-גן. חיילים כנ"ל על הסביבה – שלושה. לתקציב שלושת החיילים האלה יש להוסיף חייל שנתי של המושבות הקטנות. אם המושבות סג'רה ומסחה תסכמנה להתאחד בענין השמירה הכוללת, על הועד לשנות את התקציב באופן מתאים.
2. בדבר חיפוש הרוצחים: מוסרים לכנרתיים, הדגניים ו"השומר", לחפש באופן חשאי אחרי הפרדות, לחיילי הממשלה, לתת רשימה של אנשים חשודים.
3. בדבר הגנה מאורגנת:  א) מסדירים הגנה מאורגנת במושבות שיש שם שמירה עברית כללית; והמושבות שאין בהן שמירה עברית (עליהן) לסדרה במשך עשרה ימים.   ב) לסדר הזדיינות כללית ולהכניס סדר בין המזויינים לפי תנאי כל מקום.
4. ליגליזציה של השמירה: לברר הצעת הממשלה בדבר שומרים רשמיים ובאם החובות והזכויות תתאמנה לנו, לסדר תעודות שומרים בשביל 17 איש: שבעה מ"השומר" ויתרם מהמושבות.
5. התקציב: הוצאות החיילים הקבועים, להטיל על המושבות. הוצאות החיילים על הסביבה ועל המוסדות הישוביים.
 6. בדבר מושב "השומר": מוסרים לועד לברר את שאלת מושב "השומר" על אדמת שׂרונה.
7. הועד הגלילי:  א) על הועד שיבחר למלא החלטות האסיפה ולשמור עליהן. לסדר במשך הזמן הסתדרות של מושבות הגליל. ב) הועד מורכב מבאי כוח המושבות, הסתדרות הפועלים ו"השומר".  ג) הועד בוחר מקרבו משרד ומקבל מזכיר בשכר לנהל את העבודה.
נבחרו: א) לועד – גולדמן, סגנו (איזרעאלית) מחוות פוריה, צימרמן חיים מיבנאל, כבשנה מכנרת, צ'רנמורסקי (ישראלי) מקבוצת כנרת, ריקלין מסג'רה, קרניאל ממלחמיה, בוסל מדגניה, גליקין מחוות-מגדל, אליעזר שוחט מ"החורש" – ארגון פועלי הגליל, יוסף נחמני מ"השומר".

לאיוש המשרד הזמני (החלטה מס' 7ב) נבחרו: גולדמן – מנהל חוות פוריה, סגנו אליהו איזרעאלית, יצחק כבשנה ובן-ציון צ'רנמורסקי (ישראלי). מקום מושבו של המשרד הזמני היה בכנרת והוא נקבע בביתו של יצחק כבשנה.  מיד לאחר הקמת הועד והמשרד, הופקדה בידיה של אמא שקית ובה מטבעות זהב, שנועדו למימון פעילותו הראשונה של הארגון. עם סיום ההכנות התארגנה משלחת שתצא לעבר-הירדן. השליחים היו נחום סנדלר מבית-גן וישראל בלוך מדגניה שנבחרו  למשימה  משום  שדברו  ערבית

על-בוריה. אמא ציידה את השנים בשקית ובה מטבעות הזהב והם  יצאו  לדרכם מחופשים כבדואים, חצו את נהר הירמוך

ויצאו לבלוש במאהלי הבדואים ובשווקי עבר-הירדן, על-מנת

 

למצוא את הפרדות הגנובות ולגלות את עקבותיהם של הרוצחים. באותו זמן פרצה בעבר-הירדן מגיפה קשה של אבעבועות ונחום סנדלר נדבק בה. השנים נאלצו לחזור הביתה בחופזה. את סנדלר החליף גורקי מכפר-תבור, אף הוא דובר ערבית רהוטה ומכיר את מנהגי הבדואים, אך נראה היה שעקב הזמן הרב שחלף מאז  השוד  והרצח,  הועברו  הפרדות ללבנון הרחוקה והחיפושים נסתיימו ללא תוצאות.

אבל הועד-הגלילי קם והיה ומאותה עת והלאה פעל רבות ונמרצות לקידום עניני הביטחון באזור הגליל כולו.

קבוצה מאנשי "השומר"

אלוהים! אני מרדכי בן צבי קצפ אומר לך, כי עול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מהעולם ואני עדיין צעיר ועוד לא הספקתי לסקל את האדמה מהאבנים

לבד מן הקרבנות שנפלו מידי המרצחים, תבע מפעל ההתישבות בכנרת גם קרבנות אחרים. הללו היו קרבנותיהם של פגעי הטבע, המחלות והעבודה הקשה. ראשון הנפטרים היה הפועל מרדכי קָצַ'פּ. לדבריו, הוא בא לגליל "מפני שעל החלוץ לעמוד תמיד במקום היותר מסוכן". הוא נפגע בבטנו מבעיטת סוס צעיר שאילף. למרות המכה, המשיך בעבודת הסיקול עד שגופו התנפח. עקב יסוריו לא ניתן היה להעבירו לבית-החולים בעגלה. לכן נשאוהו חבריו לשם על-גבי אלונקה. הוא סבל סבל נורא ולא ניתן היה להצילו. לפני פטירתו הרים את ידו כלפי מעלה ואמר:

אלוהים! אני מרדכי בן צבי קצפ אומר לך, כי עוול גדול אתה עושה בהעבירך אותי מהעולם ואני עדיין צעיר ועוד לא הספקתי לסקל את האדמה מהאבנים.

הוא חזר על משפט זה מספר פעמים ונפח את נשמתו.

בתאריך 3.2.1911 נפטרה בבית-החולים של טורנס בטבריה, רבקה בת ה-17, אחותו של ברוך צ'יז'יק. היא נפטרה כתוצאה מהרעלה שנגרמה מדקירת קוץ בעת שעבדה ביבוש ביצה.

שבוע מאוחר יותר, מת הפועל המצויין מעובדי החווה, מאיר אינגברמן, שנפטר מהקדחת הצהובה. עקב סרובו של ברמן מנהל החווה לאפשר לחבריו הפועלים להגיע להלויתו בטבריה (ובשל הצטברות של בעיות נוספות) פרצה השביתה הידועה בחווה, עליה כבר סיפורנו קודם. בחודש אוקטובר אותה שנה (1911), שלח הרועה אלכסנדר, יד בנפשו. הוא היה רועה הפרות של החווה ושל המושבה ועל פרטי המקרה אמרה החובשת נעמי שפירא, באחד ממכתביה: "אלכסנדר הרועה, שלח יד בנפשו, וירה כדור בלבו, ומת בעינויים נוראים".

***

*

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Copyright © 2012-2019 seo-tochen סאו-תוכן All rights reserved.
This site is using the Desk Mess Mirrored theme, v2.5, from BuyNowShop.com.