0

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ד' – ימי סג'רה

 

ימי סג'רה

חיי הקולקטיב בסג'רה והקמת אירגון "החורש"

בשנים 1905-1907 בהן עשה אבא כפועל במלחמיה, ובזכות חריצותו בעבודה במשקו של האכר סגל, יצא שִמעוֹ למרחוק כפועל וכחקלאי מצטיין. יום אחד, לאחר כשנתיים מיום בואו למלחמיה, הגיעה אליו מניה שוחט והציעה לו להצטרף לקולקטיב החקלאי שעמדה להקים בסג'רה ולנהל את העבודה בו. כך מתאר אבא את המפגש עם מניה שוחט ביומנו:

את מניה ז"ל הכרתי לראשונה לפנות  ערב, באחד מימי חודש נובמבר, שנת 1907, בבואה אלי ברכיבה מסג'רה למלחמיה, בה עבדנו עשרה חברים בחקלאות אצל האכרים מזה שנתיים. לשם באנו מאורגנים מאוקראינה במטרה של כיבוש העבודה במושבה שנוסדה אז בעמק הירדן. מניה ז"ל פנתה אלי ואמרה שמטרת בואה הוא להודיע שהינָה מייסדת קולקטיב של עשרה חברים בסג'רה המקבלים עליהם לעבד את שטח הפלחה של החוה למשך שנה על אחריותם. המטרה – להוכיח לחברת יק"א את הצלחתם בעבודה ללא גרעון. כמו כן סיפרה שהיא באה מפריז, שם נהלה מו"מ עם מר מאירסון, מנהל יק"א, שמפאת אי-הצלחתה בהתישבות בארץ, הינה מיואשת ועומדת בפני הפסקת ההתישבות. בקשה היא ממנו לתת לחלוצים להוכיח יכולתם בחקלאות; וכדוגמה, ימסרו לקבוצה בת עשרה פועלים את משק הפלחה של החוה בסג'רה על אחריותם. מר מאירסון קבל את הצעתה והיא נגשה ליסוד הקולקטיב. חמישה חברים כבר נמצאו במקום וברצונה היה לצרף אליהם את השאר מתוך פועלי מושבות הגליל, שהכשירו והסתגלו לעבודת הפלחה. מניה רצתה שאבוא עמה לעזור להצלחת המפעל, שיביא לשינוי יחס חברת יק"א לטובה ובעקר – להמשך ההתישבות.

כאן עמדה לפני אשת-חיל, שזיק של דבורה התנ"כית, הנביאה, להט בה

דבריה נאמרו במרץ רב ובהתלהבות שהביאוני במבוכה. ובסרבי, אמרתי לה כי אוהב אני את המושבה ואנשיה חביבים עלי, שכבר התקשרתי לעבודה למשך שנה; וכן שיש לי תוכניות להתישבות בקרבת המושבה. אגב, שאלתיה, מי הם הנמצאים כבר במקום, האם עבדו בחקלאות? וענתה לי שזה אלמנט חרוץ, שבאו מירושלים. אמרתי לה שמסופקני אם אפשר להשיג את המטרה לגמור את עבודת השנה ללא גרעונות בשעה שהעובדים הם חסרי נסיון חקלאי. על פקפוקי וסרובי בא נאום, במשך שעה ארוכה, ובכוח שכנוע רב וכוח היפנוסי [היפנוטי] כביר שאין לעמוד בפניו – השתכנעתי. ועוד באותו ערב קבלה ממני תשובה חיובית. כאן עמדה לפני אשת-חיל, שזיק של דבורה התנ"כית, הנביאה, להט בה. אותה דבורה שפנתה לברק בן-אבינועם מקדש נפתלי, גייסה אותו ועוררה אותו לשירות העם.

וכך יסדנו את הקולקטיב. יומם ולילה דאגה לקיומו ולהצלחתו, כשהיא מקימה את כל השירותים בחוה. היא גם היתה הרוח החיה ביסוד "החורש", שהשתייכתי אליו גם אני, ובמיוחד עשתה להרמת קרנה של הפועלת לאותה רמה דומה לזו של הגבר בכל שטחי עבודת החקלאות. ביוזמתה הוכנסו כמה פועלות אף לעבודת החריש בשוורים.

אבא הלך לסג'רה ברגשות מעורבים, שהתחזקו עת נתקל בחבורה שגייסה מניה שוחט לקולקטיב. היתה זו חבורה שהיתה נתונה להשפעתו החזקה של ישראל שוחט – בעלה של מניה. מדי פעם היה אבא שואל את מניה: "מה מצאת בו בשרלטן הזה" – בהתכוונו לבעלה ישראל. יוסף שפירא בספרו "עבודה ואדמה", מספר על הקולקטיב ומפרט את הרכב החברים: עשרה חברים שהצטרפו לקולקטיב, רובם חברי "פועלי ציון", העתידים להיות בשורות "השומר": צבי בקר, דוב בן-גליל, גרשון בן-צור, ישראל גלעדי, לוי גפן, יהודה זלדין, דוד רובין-יזרעאלי, פיק, סעדיה פז ויוסף שפירא. שני הפועלים האחרונים היו פועלים קבועים בחוה, שהכירו את התנאים במקום. השאר – לרובם לא היה נסיון בחקלאות.

מתוך הרכב זה אפשר ללמוד כי השנים הנזכרים ואתם אבא, היו בעלי הנסיון היחידים לדעת את משק-הפלחה והם שנשאו בעיקר עול העבודה והיו הגורמים המרכזיים בהצלחת הקולקטיב.

להלן קטע מתוך ראיון שערכה בת-אחותי עירית דרורי-עמית, לעבודת-גמר בבית-ספרה. את הראיון ערכה עירית עם אמא – סבתהּ – ובו היא מספרת על תקופת הקולקטיב בסג'רה.

סבא ידע שהקולקטיב לא יוכל למלא את יעודו, בשעה שהרוב אינו עוסק בחקלאות, ובפרט שתנאי החקלאות במקום קשים ביותר – אין מים בחוה, האדמה קשה לעיבוד והמצב בכי רע. ומעל הכל – הרי הקולקטיב נוסד בפירוש לשם ההוכחה, שעבודה עצמית לא מביאה להפסדים. וכיצד יצליחו להוכיח זאת? בתחילה, כאשר ניהל סבא את העניינים בחוה, היו חיכוכים רבים בינו והמיעוט החקלאי לבין שאר העובדים העירוניים. הוא דרש מהם מסירות לעבודה, אחריות לכל הקשור בעבודה – והם, רחוקים מזאת. […] כל ערב, אחר יום עבודה, נגש היה סבא למנהל החוה קְרָאוּזֶה, למסור לו דין וחשבון על הנעשה בעבודה. וכך הפך לבן-בית במשפחה זו. אשתו של קראוזה, אחותו של יהושע חנקין, העריכה אותו מאד, על יושרו ומסירותו לעבודה, ולכן קרבה אותו מאד לבני ביתה. כל זה היה למורת רוחם של שאר העובדים, ורבה היתה הבקורת על סבא ועל מגעיו עם מנהל החוה. הסכסוכים התעצמו כל-כך, עד שסבא חדל לאכול במטבח המשותף ואכל בצריפו. על אף כל המריבות המשיך לנהל את העבודה בלא משוא פנים, ולא עזב את הקולקטיב עד שהתפזרו כל שאר החברים.

… אותם חברים, שלימים שִׁכְתְבוּ את ההיסטוריה התעלמו לא רק מהתפקיד המרכזי שמִלא אבא בהצלחת הקולקטיב, אלא גם מעצם חברותו בו.

באותה עת הגיע בן-גוריון לסג'רה. כותב הביוגרפיה הרשמית של בן-גוריון – ההיסטוריון מ. בר-זהר כותב על כך בספרו: "הסיבה שבגללה עזב בן-גוריון את מלחמיה, היתה ערגתו לסג'רה, אותה ראה כביתו". בן-גוריון הגיע למושבה מספר שבועות לאחר שאבא הגיע אליה, והתמקם בצריף שיועד לחברי הקולקטיב. בימיו הראשונים במושבה, אומץ בן-גוריון על-ידי אבא וידידות נרקמה ביניהם. כותב על-כך בר-זהר: "דוד יזרעאלי היה חבר קרוב של גרין; יחד התחרו בפועלים הערבים בתלישת חומצה  (חומוס) בשדות מלחמיה , ובמשך זמן מה אף ישנו יחד באותה מיטה בחאן בסג'רה".

דוד גרין לא היה חבר בקולקטיב, אך מעורה היה  והחל להתבלט בציבור הפועלים הגלילי שרובו היה מרוכז באותה עת בסג'רה. אף שהיה במפלגת "פועלי ציון", שעם חבריה נמנו גם חברי הקולקטיב שהיו בעימות עם אבא, בכל-זאת ידע להתעלות ולקבוע עמדה אובייקטיבית. סלע המחלוקת העיקרי היה אי-הנחת שחשו חלק מהחברים, אותם היה אבא חייב להעיר בארבע לפנות בוקר, על-מנת להאכיל את בהמות העבודה ולהתארגן ליום חריש ארוך; זאת לאחר לילות בהם היו החברים מבלים בריקודים עד לאחר חצות. כמו-כן היה אבא נפגש לעיתים קרובות, כאמור, עם מר קראוזה, מנהל החוה, לשם התיעצויות מקצועיות ואחרות הקשורות בעבודות החוה; ואילו החברים האחרים האשימו אותו שמטרת פגישותיו אלה היא לשם דברי רכילות עליהם. יתכן שהעובדה שאבא ושנים מחבריו לא השתייכו ל"פועלי ציון", היתה גורם נוסף שליבה את האש. אבל אבא שאב כוח מכך שמניה שוחט, אליהו קראוזה ודוד גרין נתנו לאבא גיבוי מלא. דבר זה סייע לו להמשיך עד לסיום העונה החקלאית והוא היה גאה על תרומתו להצלחתה. אבא היה "נאה דורש ונאה מקיים" – בנוסף למאמץ שהשקיע בניהול העבודה בחוה, נתן הוא גם דוגמה אישית והשקיע את כל כוחו בעבודה בשדה.

אבא נמנה עם ששת המיסדים של אירגון "החורש" – אירגון פועלי הגליל – 

והיה מזכירו הראשון

בשנת 1908 יסדו מספר חברים, פועלים חקלאים, אירגון ששם לו למטרה לדאוג לצרכיהם ולטיפוחם של עובדי-האדמה העבריים בגליל, וכפי שניסח זאת אחד המיסדים – אליעזר שוחט (אחיו של ישראל – מיסד אירגון "השומר"): "האגודה צריכה לפתח את האלמנט הזה במובן החומרי והרוחני". עם מיסדי האירגון נמנו שלושה מחברי הקולקטיב בסג'רה: יוסף שפירא, לוי גפן ודוד רובין-יזרעאלי. שלושת המיסדים האחרים – חרל"פ, שמואל ורשבסקי (יבנאלי) ואליעזר שוחט  – לא היו חברים בקולקטיב. להלן קטע מתוך אחד הפרוטוקולים הראשונים של אירגון "החורש", הכתוב בכתב ידו של אבא  והשמור במוזאון מושבת כנרת להלן צילום המסמך והתעתיק:

העתק פרטי-כל לאסיפת פועלי הגליל בסג'רה, יט אדר תרס"ח.
באסיפה השתתפו חברים מהמושבות: מלחמיה, יבנאל, מסחה וסג'רה.
ליו"ר האסיפה נבחר ש. ורשבסקי.
התעוררה שאלה ע"ד [על-דבר] שפת האסיפה.
אליעזר שוחט: היות וישנם חברים שלא מבינים עברית, ידבר היו"ר עברית, ולכולם לתת חופש דיבור.
גפן:     מפני חשיבות האסיפה, יתרגם היו"ר את דבריו לז'רגון.
שפירה:   מציע רק לדבר עברית, אף אם ישנם חברים שלא מיטיבים להבין, מעמידים למנין [להצבעה]. הוחלט לנהל האסיפה בז'רגון.
א. שוחט: מאריך את הדיבור על נחיצות אלמנט של פועלים בעבודת אדמה פשוטה. מוצא שהאלמנט הזה הוא היסוד בבנין המדינה. האגודה צריכה לפתח את האלמנט הזה במובן החומרי והרוחני.
ד. רובין: מתנגד לפתח ויכוח על נחיצות האלמנט וכן על נחיצות אגודת החורש, היות וכבר דנו על זה באסיפות הקודמות ועל האגודה לגשת תו"מ [תיכף ומיד] לסידור תקנות האגודה.
ורשבסקי: מתוכח עם א. שוחט ומתנגד לדעתו. גם הפועל בנטיעות וכן הפועל האינדוסטראלי [התעשיתי] הוא חשוב באותה מידה. דעתו   – לשים יסוד להסתדרות פועלים כללית.
שוחט:    עומד על דעתו.
גפן:     מציע שהחורש תהיה הסתדרות של פועלי הפלחה והנטיעות.
חרל"פ:   מתנגד לדעתו של גפן ואומר: הלא עצם השם החורש שכבר התקבל אצלנו מתנגד לכלול באגודה פועלים ממקצועות אחרים.
רובין:    יש להניח שהמושבות בגליל יתעסקו בפלחה ובטח גם בנטיעות ואין ליסד כאן שתי הסתדרויות של פועלים. מסכים לדעתו של גפן.
  מתקבלת דעתו של גפן בהצבעה ברוב קולות
  "אגודת החורש של פועלי הגליל בעבודת האדמה"

ממקום מושבו החדש בסג'רה, שיגר אבא מכתבים אל המנהיג הציוני מנחם אוסישקין, אתו היה בקשר הדוק עוד לפני עלייתו לארץ, בעיר הולדתו יקטרינוסלאב. במכתב שאצטט כאן, מאמץ אבא את ידיו של אוסישקין בקשר להחלטת הקונגרס הציוני השביעי, לשלב ברעיון הציונות המדינית גם את הציונות המעשית, היינו: התישבות! אוסישקין היה אחד היוזמים והנאבקים על אישורה של החלטה זו.

בהמשך מכתבו מספר אבא ומפרט לפני אוסישקין את רעיונותיו באשר לדרך בה יש לבצע את "כיבוש העבודה" בארץ ישראל. אבא ראה בחזונו איכר-לוחם שעוסק גם בישוב הארץ וגם בהגנה עליה. הוא מצביע על הצורך ביצירת שני התנאים ההכרחיים לדעתו לשם השגת מטרה זו – האמצעים הפיזיים, וה"אלימנט" האנושי (ה"גרעין"). את יצירתו של אותו "אלימנט" הועיד אבא לאירגון "החורש" שזה עתה הוקם. וכך כתב אבא:

סדג'רא ה' טבת תרס"ח
שלום לך מורשה ואדון נכבד!
אחרי שתיקה רבה, הנני כותב לך את מכתבי זה. אבל לא מהמקום החביב עלי ביותר ממלחמיה. תתפלא אדוני, גם אני מתפלא, קשה היה לי להפרד מהמושבה הזאת, מהעמק היפה הזה, אבל הייתי מוכרח. רעיון התחיה דרש ממני ורק בגללו העתקתי את מגורי מעמק הירדן אל התבור. עקב מטרת מכתבי זה היא לבאר מבטי והשקפתי על הדרך, אחר שהשתדלתי ללמוד ולדעת את התנאים כאן.
[…] המלחמות על האדמה: במסחה עם הזבחים, בלוביה ובחיטין עם הלוביים, בסג'רה עם הצ'רקסים ובמלחמיה ועוד, כל זה קורה יען כי חלשים אנו. עלינו להתחזק, כמו שחושבים ועושים אחדים מאתנו, על ידי כך שנתחיל מהיסוד ולכך צריכה לשאוף ההסתדרות הציונית. מהו החומר הדרוש ליסוד הזה? שני דברים: אלימנט ואמצעים.
עלינו להכין אלימנט מסוגל ומורגל לתנאי העבודה והאכרות, לחנך ולפתח את רגש ההגנה העצמית ולבסוף יהיה לנו אלימנט בריא וחזק לאכרות העתידית, יודע את תנאי העבודה ואשר התרגל לכל תנאי הארץ והאכרות. במילה אחת – עלינו לפתח איכר-חייל ובו נצליח. מי הוא הכוח שיארגן ויסדר ויכין את האלימנט הזה? אגודת "החורש" בגליל. מטרת "החורש", לפתח בארץ-ישראל פועלים עובדי אדמה הפשוטה, הבריאים בגופם וברוחם – לתכלית זה העתקתי את אהלי לסדג'רא. ופה מרכז לפועלי הגליל. כעת הננו בסדג'רה עשרה פועלים שלקחו עליהם לעבוד את עבודת האדמה הפשוטה בפארמה [חווה]. בינינו נמצאת העלמה מניה ויולבושביטש [שוחט], היא עוזרת לנו בשאיפותינו.
אמצעים: על השאלה הזו הנני משיב, אם יתן לנו עם-ישראל אמצעים לגאולת הארץ – טוב. אבל אנחנו את שלנו עשינו. אם אי אפשר? – לגאול את הארץ ללא אמצעים. אבל בוודאי אי אפשר לגאול את הארץ באמצעים ובלי האלימנט הזה. מצדי אגיד כי גם היק"א תבוא לעבוד בארץ ישראל אם תראה לפני עיניה אלמנט בריא וחזק. כזה שאין לה בכל מושבותיה בכל קצווי תבל. הנני חושב כי נמאס לה לעבוד עם האלימנט השנוררי שיש לה לא רק בארץ-ישראל, יען כי אין להם את הרגש האידיאלי ומוסיף לזה – אי התרגלותם לתמוך בארץ כי עם ישראל איננו איכרי. בלי ספק אצלי, תבוא יק"א לעבוד בארץ-ישראל, זה האמצעי היחידי להביא את כספי יק"א לארץ-ישראל. המטרה שלנו צריכה להיות, לא כיבוש העבודה, כי אם כיבוש הארץ.
אינני יכול כעת יותר לכתוב לך אדוני, במכתב השני אוסיף. הנני מבקש לחוות דעתך אדוני על כל זה שכתבתי לך ולהשיב לי על המכתב הזה. אבקש גם כן לא לפרסם את זה.
בברכת ציון, המכירך ומוקירך –
                     דוד רובין.

 

מכל המושבות קוסמת לי ההתישבות בכנרת . קיוויתי ליום בו אוכל להתישב כאן, ושכאן על חוף ירדן וכנרת, נעבוד, נפעל ונקים ישוב לתפארת

במהלך שנת 1907 החלה יק"א במבצע השלמת ההתישבות בגליל, על-ידי תוספת ארבע מושבות חדשות על הארבע שכבר היו קיימות. המושבות שהוקמו במהלך זה היו בית-גן שליד יבנאל, מִצְפֶּה שמצפון מערב לטבריה, מושבת "שלושת הבתים" מחוץ לחומות טבריה ובצמוד לה והמושבה כנרת בדרומו של האגם. אבא היה מחוּזר על-ידי פקידי יק"א להתישב באחת מהן לפי בחירתו. מאז ימי עבודתו במלחמיה, עת נרכשה אדמת דלאייקה (השטח שבקדמת עמק הירדן הנושק לאגם) קסם לו המקום. כבר אז חלם להקים כאן את ביתו. אך א. קראוזה, שכה העריך את אבא כאדם וכעובד מצויין, שדלו לעבוד שנה נוספת בחוות סג'רה, אגב הבטחה שלאחר מכן יקבל יחידת משק  בכנרת. על כך כתב אבא ביומנו:

מכל המושבות קוסמת לי ההתישבות בכנרת. בעת שעבדתי במלחמיה, הייתי רוכב לעיתים להביא מצרכים מטבריה. בכל הדרך לא היה אף ישוב עברי והמקום היה מפורסם בשודדים. המעבר בואדי פיג'אס היה קשה ומאין גשר על הירדן, מרבית הדרך היתה לאורכו ולאורך שפת-הכנרת. ושם הנה נצנץ לו מרחוק אור, פנסו של איכר שיצא לפגשני בדאגה לשלומי. אז ידענו כבר על רכישת השטח מעבודיה עד קרוב לטבריה, מידי שבט הדלייקים. קיוויתי ליום בו אוכל להתישב כאן. ושכאן על חוף ירדן וכנרת, נעבוד, נפעל ונקים ישוב לתפארת.

ברטיס גלויה ששלח אבא לאמא באותה עת, מציין אבא בהתלהבות את טיב האנשים המיועדים לישב את המושבה כנרת והוא מביע את בטחונו כי "תהיה החברה היותר מעניינת במקום הזה"  וכי "יצטיין המושב בשפה העברית שתשלוט שם".

בשנים 1908-1909, בעקבות מהפכת "הטורקים הצעירים" בטורקיה, התרופף מאד השלטון המרכזי שבקושטא. דבר זה היו לו השלכות ישירות על מצב הבטחון בארץ ובמיוחד בגליל. באפריל 1908 התרחשה שורה של מעשי שוד רצח ונקם באזור סג'רה וכפר-תבור והכפרים הערביים והצ'רקסים שלידן. בין הנרצחים היו ישראל קורנגולד מכנרת ושמעון מלמד ממושבת סג'רה. באותה עת התרחש מקרה שבעטיו רחפה על אבא סכנת חיים שנמשכה תקופה ארוכה, בשל איומים בנקמת-דם מצד ערביי סג'רה הערבית, וקרובי משפחה מכפר קנה.

ביום יד ניסן תרס"ט, בערב ליל הסדר, קרה דבר שעשוי היה לקטוע את כל חלומותי האישיים והלאומיים: תייר יהודי מאוסטרליה, בדרכו לסג'רה במטרה לחגוג את החג בחברת אחיו – ולוולה הרצען – מצוייד היה במצלמה ואקדח שהיה מוצנע בחגורתו, נתקל בהגיעו לקרבת המושבה בקבוצת ערבים ששלחו לעברו קריאה: "עָנְדַק" זו קריאת  אזהרה, שסכנת שוד או רצח בצידה. לפי לבושו המהודר, נראה היה שהם שיערו שבנוסף למצלמה, יש עמו צרור הגון של מזומנים. הוא חש בסכנה המתקרבת, שלף את אקדחו ופגע באחד מהשודדים, שנפטר למחרת מפצעיו. הסתבר, שהנפטר היה בן כפר-קנה, שהיתה לו משפחה עניפה בסג'רה הערבית. מאחר שהיה חשש ל"גוֹם" – נקמת-דם, הכריז מיד יהושע חנקין, שהיה האחראי על הבטחון, מצב חירום וכוננות. למרות זאת הצליחו ערביי סג'רה להרוג, כעבור כמה ימים, את ישראל קורנגולד, תושב המושבה. לאחר מכן שלח חנקין חוליה חמושה ל"דוּר" [סבוב] סביב חומת המושבה, בתקוה שיתקלו ברוצחים. החוליה נעה בשטח, כשאני במרכז ובאגפים – דוד גרין ושמעון מלמד. מולנו צעדו לפתע, כחמישה ערבים חמושים בקרדחים [מין אקדחים מיושנים]. לשאלתנו מה מעשיכם כאן? השיבו "אנו ציידי איילות" ומיד לאחר מכן פתחו באש לעברנו, כתוצאה מכך נפל מלמד. השבנו באש לעבר התוקפים. לשמע היריות החלה "פזעה" [התקהלות] וירי לעברנו מכיוון סג'רה הערבית. חנקין חשש לעימות חזיתי ומאחר שכוונה לעברנו אש צולבת, הוא אותת לנו לסגת לתוך חומת המושבה.

לאחר שהשלטון המרכזי בקושטא התיצב וחזרה השליטה לקאימקאמים [מושלי המחוזות], נענה סוף סוף הקאימקאם של טבריה לתביעתו התקיפה של רוזנהק – פקיד היק"א בגליל, לקיום תביעה משפטית נגד הרוצחים. המשפט התקיים בבית-המשפט בעכו, ובו היינו, דוד גרין ואני העדים היחידים. לפי מיטב  המסורת  הטורקית, התנהל  המשפט  בעצלתיים,  על-מנת

לסחוט בקשישים משני הצדדים. במהלך המשפט היו הנאשמים ומלוויהם מאיימים עלינו ברצח, אם נמשיך להעיד נגדם. לא התיחסנו לאיומים אלה. אך באחת השבתות, בדרכי לשם קבלת דברי הדואר מנצרת, בעת שחציתי את הדרך, בתוך מטע זיתים שבפאתי כפר-קנה, הותקפתי באש מקרוב, על ידי ארבעה רוכבים מזויינים. שלפתי את אקדח הבראונינג אותו שלשל אוסישקין לכיסי לפני עלייתי לארץ. הרקתי את מחסנית הכדורים לעברם, דרבנתי את סוסי וכך ניצלתי בנס.

אחר מקרה ההתנקשות הפעיל יהושע חנקין לחץ בלתי פוסק על שנינו שנעזוב את סג'רה עד יעבור זעם. היינו בעיצומה של עונת הקציר ואסיף התבואה. היתה זו שנת ברכה, אותה התחייבתי לסיים לקראת הליכתי הקרובה להתישבות בכנרת. כמו כן, על-אף הסכנה, הרי שכניעה מצידי לא באה בחשבון כלל.

בחלומי נצבה לפני דמותו של מ. אוסישקין, כשלקול צפירת הרכבת הוא תוחב לכיסי את אקדח הבראונינג ואומר: "דוד, זה יעזור לך בדרכי הגליל העקלקלות…"

על-אף הסכנה, כאמור, קיים אבא את התחיבותו לקראוזה, מנהל החווה, ונשאר בסג'רה לסיים את השנה החקלאית. יתר-על-כן: אבא ודוד גרין המשיכו להופיע כעדים בבית המשפט בעכו, במהלך חודשי הקיץ. התברר גם, שבני משפחת ההרוג הוסיפו לארוב לאבא במטרה לממש את איומיהם. על-כך הוא מספר ביומנו:

בחודש האחרון, לפני עזבי את סג'רה לכנרת – יצאתי באחד מערבי שישי לטיול-ביקור רגלי מסג'רה למלחמיה. והנה בדרכי, הותקפתי בירי, ללא כל אזהרה מוקדמת, ממארב שהתמקם בשולי הדרך, נמלטתי בריצה מהמקום לכוון יבנאל ומדי פעם השבתי אש לעברם של מספר ערבים שדלקו אחרי. המרדף נמשך מספר רב של קילומטרים, בשדות הכפר קמה הצ'רקסי. הגעתי למזלי לשדה דורה, שקומתו כקומת אדם ונבלעתי בתוכו וכך נעלמו עקבותי מעיני הרוצחים המתנכלים לחיי. הייתי במצב של אפיסת כוחות ומרוב מאמץ ירקתי דם. שכבתי משך שעה ארוכה על מצע שתילי הדורה, על-מנת להתאושש ומתוך תקוה שרודפי יתיאשו מלמצוא אותי. רק בחסות החשיכה קמתי ממקום רבצי והמשכתי בדרכי דרך יבנאל וואדי פיג'אס עד לביתם של ידידי צבי ודבורה שהם במלחמיה. בחברתם ובחברת מכרי האחרים, בילינו עד שעת לילה מאוחרת. היה זה לילה ארוך בו נדדה שנתי. כבסרט נע חלפו לפני ימי ילדותי ובחרותי בעיר הולדתי יקטרינוסלאב. בחלומי נצבה לפני דמותו של מ. אוסישקין, כשלקול צפירת הרכבת הוא תוחב לכיסי את אקדח הבראונינג ואומר: "דוד, זה יעזור לך בדרכי הגליל העקלקלות…"  לא היתה יכולה להיות מתנה "יקרה" מזו. יקרה מפז, שבזכותה רק לאחרונה נתנו לי חיי במתנה.

משהגעתי לסג'רה דיווחתי ל-א. קרואזה וליהושע חנקין על המוצאות אותי. הם קיימו התיעצות  עם רוזנהק פקיד היק"א. עקב התערבותו דחה הקאימקאם את המשך המשפט. דוד גרין נאלץ לעזוב את המושבה ועבר זמנית ליבנאל ומשם לזכרון-יעקב.

ברכה חַבַּס – מחנכת, סופרת ועתונאית, שהיתה מורה בבית-הספר בכנרת בשנות ה-20 וידידתם של הורי, הגיעה לביתנו בכנרת בשנות ה-50 במטרה לראיין את אבא לעתון דבר-השבוע. היא בקשה לשמוע על בן-גוריון, על הקולקטיב ועל אירועי סג'רה. אבא סיפר על פגישתם במושבה מלחמיה ועל הגורל המקרי, שזימן את שניהם באותה תקופה בסג'רה. ושאותו גורל עלול היה לעלות בחייהם, והוסיף:

אילו הכדור שפגע בשמעון מלמד היה פוגע מספר מטרים ימינה – בדוד גרין, היה כל מהלך ההיסטוריה של העם היהודי שונה, ואולי לא היינו זוכים לתקומת המדינה. […] עקב מאורע הדמים בו נפל שמעון מלמד, נאלצנו שנינו באותה עת, לעזוב את סג'רה: אני להמשך חיי הגשמה בכנרת, ואילו דוד בן-גוריון פנה לאחר תקופה קצרה, מהיותו פועל במושבות הגליל, ללימודי עריכת-דין בקושטא. אחר-כך החל לעסוק בפעילות ציבורית, שבשיאה היה למנהיג העם ומיסדה של המדינה.

בראשית קיץ שנת 1911, כשנתיים לאחר בואו של אבא לכנרת, התחדש משפטם של רוצחי קורנגולד ומלמד בבית-המשפט בעכו. בשעתו, ביקש רוזנהק דחיה קצרה במשפט, כדי לאפשר את יציאתם של אבא ודוד גרין מסג'רה. הוא לא ידע שדחייה זו תמשך חדשים רבים וזה כתוצאה מהשוחד שנתנו הערבים לשופט הטורקי, כדי שישהה את המשפט ככל האפשר. (השהיה זו בקשו לנצל כדי לבצע נקמת דם באבא ובדוד גרין). לחצה של יק"א לחידוש המשפט התאפשר כאמור, רק לאחר חדשים רבים – לאחר ששולש סכום בקשיש גדול יותר על-ידי יק"א.   בחודש סיוון תרע"א, הודיע אליהו קראוזה, מנהל החוה בסג'רה, על חידוש המשפט ועל הצורך החיוני בעדותו של אבא. אבא ראה סכנה בדרישה זו שיחשף מחדש, נוכח הנסיונות לרצחו בעבר. על ספקותיו אלה השיב לו קראוזה במכתב מיום כ' סיוון תרע"א, שנתגלה רק לאחרונה בארכיון הציוני בירושלים ותצלומו מצורף בזה. את המכתב שלח קרואזה ביד שליח מיוחד, ואף דאג שהמוכתר של סג'רה

 – ריקלין  – ביחד עם "חבריה" נוספים ילוו אל אבא מחיפה לעכו לשם הגנה עליו. המכתב נמרץ ואינו משתמע לשתי-פנים וזו לשונו:

כ' סיון תרע"א      [16.6.11]
     לאדון  ש. [צ"ל: ד.] רובין
כנרת
א.נ.
קבלנו את מכתבו. לצערנו הננו להודיעו שאי אפשר לנו  לפטרו מהעדות. צריך שימצא ביום ראשון בערב בחיפה כדי שיוחל [יוכל] להיות ביום השני בעכו ולהעיד. אותו הטעם עצמו שהוא חושב להשתמט מהעדות, אותו הטעם עצמו מכריחו דוקא לבלי השתמט ממנה. אם מציאותו אז בעכו בעת היות גם מר גרין היתה נחוצה, מציאותו עכשיו בעת שאין מר גרין, נחוצה שבעתים עאכ"ו [על-אחת-כמה-וכמה]. ואם לא יבוא, דבר שאיני חפץ בשום אופן להאמין, יכול לגרום על ידי זה שנצא מהמשפט הזה וידינו על ראשינו. יזכור את האחריות שהוא מקבל על עצמו. הנני בטוח שכבודו לא ישקוט ולא ינוח אם ידע שבגללו נאבד המשפט שיש לו ערך כה גדול בשביל הישוב בכלל ובשביל סג'רה בפרט. אינני מוצא לנחוץ להכביר מילים בהפצרות בדעתי היטב את רגשותיו הלאומיים ובהיותי בטוח כי מבין הוא הייטב [היטב] את כבד וחשיבות הענין הזה ביחס לישוב.
בבואו ביום הראשון בערב לחיפה ימצא שם את מר ריקלין וכל החבריה.
                     ברגשי כבוד
                     חתום: א. קראוזה                       E.Krause

מובן שבסופו של דבר, קיבל אבא את הדין והופיע להעיד במשפט כפי שנדרש, למרות הסכנה!

תגיות: , ,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Copyright © 2012-2019 seo-tochen סאו-תוכן All rights reserved.
This site is using the Desk Mess Mirrored theme, v2.5, from BuyNowShop.com.