1

"היה זה או חלמתי חלום" מאת שמואל (מוליק) יזרעאלי, פרק ג' – הגורן במלחמיה

לילות הירח על הגורן במלחמיה

במהלך שנת הלימודים, החליט שוהם לחזק את המושבה, על-ידי תוספת משמעותית של פועלים עבריים. המניע לדבר היה בעיקר ציוני, ולכן הוא קיים חליפת מכתבים עם אוסישקין בנידון וכן בא בדברים עם קלווריסקי. שוהם שיתף את אמא בתוכניתו כדי שתסייע בידו להשפיע על האיכרים לקלוט את החלוצים במשקיהם. לקליטת החלוצים נודעה משמעות רבה: היא תגדיל את מספר התושבים היהודיים, תוסיף כוח צעיר ורענן ותהווה גורם מרתיע כלפי שבטי הבדואים התוקפניים המקיפים את המושבה. במהלך המחצית השניה של שנת הלימודים התנהל המשא-ומתן עם אוסישקין. ובסוף הקיץ, באיסרו-חג של סוכות, הגיעה חבורת החלוצים לארץ. בראש הקבוצה עמד אבא – דוד רובין יזרעאלי.

עמק הירדן השתרע לנגד עינינו שומם ובלי חתימת עץ או שיח – להט בהרים ובעמק. רק פס צר של מים התפתל עקלקלות – הזהו הירדן? אכזבה!

בא, בזכרונותיו מתאר את מסעה של קבוצת החלוצים שלו מנמל יפו למלחמיה. משום מה אין הוא מקדיש תשומת-לב מרובה למפגש הראשון שלו עם אמא, שהתרחש במלון טנטורה שבחיפה. תוהה אני אם אמנם שם, במלון הדרכים, נוצר ה"קליק" הראשון בין הורי, או שמא כפי שמתאר זאת אבא, באותו רגע ש"רגש של התרוממות רוח" שהציף אותו בראותו את אמא שעלתה על סוסהּ, בתחנת הרכבת בג'יסר אל-מג'מעה, ודהרה על גבו עד שנעלמה מעיניו בין הגבעות בדרך אל המושבה. מכל מקום נראה שהוא היה זה שהוביל במרוץ התחרות על לבה של "המורה היפה", שהתנהל בלילות הירח על גרנותיה של המושבה מלחמיה. וכך מתאר אבא את בואו ארצה ואת הגיעו למושבה:

"ובאסרו-חג הסוכות ירדנו מהאוניה ביפו ונסענו ללון בפתח-תקוה. בהיוודע לפועלים בפתח-תקוה על קבוצת העולים, סידרו לנו קבלת פנים בחדרו של יצחק ברמן-כבשנה. תוך השמחה הרגשתי כי ללב חברי מתגנב היסוס, אם להמשיך את הדרך הגלילה או שמא מוטב להשאר ביהודה. ותיקים אמרו כי בגליל מלאריה וכי ארץ אוכלת יושביה היא מלחמיה. פקדתי בצנעה על העגלון לאסור הסוסים ונפרדנו מפתח-תקוה כעלות השחר… כשלושה ימים ארכה נסיעתנו. בלילה השני הגענו לחיפה, ובמלון פגשנו שתי מורות ממושבות הגליל, מיבנאל וממלחמיה, אשר ידעו על בואה של חבורתנו. המשכנו את הדרך ביחד מחיפה ברכבת עד ג'יסר אל-מג'מיע, שמה באו כמה איכרים, ומהם עם הסוסים, לקבל את המורות. עמק הירדן השתרע לנגד עינינו שומם ובלי חתימת עץ או שיח – להט בהרים ובעמק. רק פס צר של מים התפתל עקלקלות – הזהו הירדן? אכזבה! – הורגלתי לרוחב הדנייפר… מצב-הרוח התרומם במידת-מה, כאשר עלו הבחורות על הסוסים ובדהרה נעלמו בין הגבעות – ואנו ברגל המשכנו את דרכנו למושבה ונכנסנו לתוכה בשירת "התקווה".
ביום הראשון היינו אורחיו של המורה צבי שוהם ורעיתו, והמורה חנה בעלול. למחרת יצאנו לעבוד בגן בית-הספר, לנקותו מהקוצים. איכרי המושבה נגשו להסתכל בעובדים, וכל אחד מהם רמז לשוהם על הפועל שישר בעיניו… הסתגלנו בנקל לבתי האיכרים והרגשנו את עצמנו כבני-בית אצלם. מצב-רוחנו היה מרומם וציפינו מלאי תקווה לעתיד. באותם ימים פלחה שירה אדירה את אוויר המושבה ושדותיה, וזכורים לטוב המורה צבי שוהם ורעיתו דבורה, אשר לא חסכו מעצמם עמל וטורח, כדי להנעים את חיינו במושבה. ביתם היה בית-הוועד לכולנו והם תיווכו ומנעו כל אי-הבנה, שנפלה בין אחד מאיתנו ובין האיכר מעבידו. זכורות לטוב גם נשי המושבה, אשר קיבלו עליהן עול של טיפול בפועל חלוץ באקלים הקשה ומילאו את חובתן ברגש אמהי.
"שני הצדדים היו מרוצים זה מזה – משלים את דברי דוד יזרעאלי מ.ד. רוזנצוויג ממלחמיה – החלוצים, רעיונם היה טהור וחיבתם לארץ היתה כאש בעצמותיהם – כמוהם כמונו, נותני העבודה. משום כך היו חביבים עלינו והנשים –האיכרות נטו להם חסד במזונות טובים, ובמשכב טוב וצח לשינה ובכביסה נקיה. לא הבדילה האיכרה בין ילדיה לבין הפועל בחצרה. בבית ובשדה התהלכנו כידידים וחברים, ולימים השתדלנו אצל פקידות יק"א, כי יקחו מהם להתאכר במושבה החדשה שעמדה להיווסד – כנרת הקטנה: יוסף צייטלין שעבד אצלי, עבר להתישב בכנרת, ודוד יזרעאלי, היושב בכנרת עד היום, היה פועלו של סגל במלחמיה: יצחק בן-יעקב עבר ממלחמיה להיות חבר בדגניה א'. זו היתה דרכנו: כל עוד ילדינו היו קטנים עבדנו עם פועלים עברים, רק לחרישה בשוורים באדמת ההר, אשר יהודים לא הסתגלו לעבוד בה, לקחנו ערבים".

*

"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה".

אבא התפרסם כאחד מפועלי הפלחה  המצויינים בגליל

רעיון העסקת החלוצים בניקוי חצר בית-הספר, לשם בחירתם על-ידי האיכרים, בהתאם לכוח שריריהם, היה רעיון מתוחכם. אבל בשביל אבא, ראש החבורה, היתה לו תוצאה מתסכלת, מאחר שכוח שריריו לא תאם את צפיות האיכרים. כדי לחפות על תיסכולו, נשאר מנקה לבדו את שאריות הקוצים בחצר בית-הספר. בינתיים התנחם בכך שהיה אורחם של שוהם ורעיתו דבורה. כעבוד מספר ימים היה האיכר סגל זקוק לסיוע בעבודה זמנית במשקו. שוהם הציע לו לנסות את אבא בעבודה. היה זה הפעם נסיון מוצלח מאין כמותו, מאחר ש"העבודה הזמנית" נמשכה כל אותן שנתיים שעשה אבא במלחמיה. אכן, "אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". אבא התפרסם כאחד מפועלי הפלחה  המצויינים בגליל. הוא עבד במשקו של סגל ללא לאות, מעלות  השחר עד צאת הכוכבים. אך "אליה וקוץ בה" – אבא, שציין לשבח את טיפולן המסור והאמהי של נשות האיכרים, לא זכה להנות מפינוקים שכאלה במשק סגל, שכן הלה רווק היה. אבא העתיק את מגוריו מבית שוהם לביתו של סגל והתארגן להכין בו את ארוחותיו. עם זאת נשאר כשהיה בן-בית בבית המורה ואורח רצוי בו בימי שבת ומועד.

המצטיינים מבין עשרת הפועלים אותם גייס אבא לכיבוש העבודה במלחמיה, היו שמואל יבנאלי, וַרְשָׁבְסְקִי וכן יוסף שפירא, גיסו של ויתקין. שלושה אלה התגברו על כל התלאות: האקלים החם, הקדחת הממארת ועוד. שאר חברי הקבוצה, לא עמד בהם הכוח והם עזבו בהדרגה את המושבה. ואילו בין השלושה הללו התקימו יחסי ידידות ו"גאות יחידה" משך כל ימי חייהם. כך מתאר יוסף שפירא את אורח החיים והעבודה במשק האיכר בו עבד:

הצד השווה שבעשרת הפועלים היה התמסרותנו לעבודה. הסתגלתי בנקל, אף שהפרדים שנמסרו לידי, בעטנים היו. וסדר העבודה – הנהו: בשעה ארבע לפנות בוקר, מאביס את הפרות לפני החליבה ואת הפרדים. הוצאת הזבל מהרפת, איסור הבהמות בעגלה, שהוטענה במים ואוכל למשך יום העבודה ואני נכנס להתרחץ ולאכול את פת הבוקר. ובשדה – חרישה מבוקר ועד לשקיעה. בימות הגשמים עבדתי בתיקון שקים ורתמות. נפסק הגשם ועדיין אי אפשר לצאת לחרישה, שלח אותי האיכר להביא אספקה מטבריה. הנחתי את האוכפים על הפרדים ועליהם ארגזי נפט, כלים ושקים ויוצא בעוד חושך לדרך. מעבודיה ועד טבריה לא היה אף ישוב עברי. קשה ביותר היה המעבר במוצא ואדי פיג'אס, כי הבוץ היה מרובה בו ופירסומו בשודדיו אף הוסיף למתיחות. יגע ועייף הייתי רוכב באפילת שחור זו, עד שנצנץ לקראתי מרחוק אור. זה היה פנסו של בעל הבית, שלא שקט עד בואי.

מספרת אמא על קשיי ההסתגלות של ראשוני החלוצים במושבה:

הקדחת השתלטה עליהם ונוסף הסבל מהאקלים החם של עמק-הירדן. התנאים היו: כלכלה ולינה וכן תוספת של דמי כיס – חצי נפולאון לחודש. דוד רובין היה לאומי מאד והתגבר על כל התלאות שעברו עליו. הוא עבד אצל אותו איכר שהתיחס אליו כהוגן ומסר לידו לנהל את משקו. בשדה היה נשאר לחרוש עד חשיכה. לעיתים היה האיכר יוצא בשעות מאוחרות מתוך דאגה לשלמו. וכשחזר סוף-סוף מהשדה, התיר וטיפל בבהמות וחלב את העיזים.

כבר בשלב הראשון שלח הפרד בעיטה גורפת אל פניו של אבא. הפגיעה בלסתו היתה כה קשה עד כי השירה את מרבית שיניו

שפירא הנזכר, סיפר על הפרדים הבעטנים שנמסרו לידיו וכיצד השתלט עליהם. גורלו של אבא עם הפרד שלו לא שיחק לו כל-כך. האיכר סגל קנה פרד צעיר ובעטני מאד והטיל על אבא לאלפו, למרות שלא היה לו כל נסיון קודם באילוף. כבר בשלב הראשון שלח הפרד בעיטה גורפת אל פניו של אבא. הפגיעה בלסתו היתה כה קשה עד כי השירה את מרבית שיניו. אבא הובהל לבית החולים בטבריה ונותח שם על-ידי ד"ר טורנס בעצמו. משך השבועות בהם אושפז, היו דבורה, אשתו של צבי שוהם ואמא, מתחלפות ליד מטתו – כל אחת למשך מספר ימים. עקב רמת הרפואה באותם ימים, ובעיקר רפואת השינים, וכן חוסר יכולתו של אבא כרווק, להכין לעצמו מזון המתאים למצבו, לקה אבא  בדלקת מעיים קשה שלוותה אותו עד יומו האחרון – כולל מספר ניתוחים קשים בהדסה ירושלים בשנות ה-20 וה-30.

ומוסיפה אמא ומספרת:

למספר חדשים, עד שהתאושש דוד, נָדַמָּה אותה שירה אדירה שפילחה את אויר המושבה ושדותיה. אותה שירה שהיתה חלק מהוויתו ופרצה מפיו ללא מעצור, מאחר שכילד שר היה במקהלת בית-הכנסת הגדול ביקטרינוסלאב עירו. כמו כן היה דוד כותב שירים שחבר בפרק זה של חייו; שירים שהיו ביטוי לנפשו האידיאליסטית הרומנטית.
החלוצים היו מאומצים על-ידינו. ערב ערב היו באים לבית המורה בו התגוררתי. נתנו להם שיעורים  בעברית והיינו משוחחים על כוס תה בעניני דיומא. בקיץ 1907, הצטרף לחבורה דוד-גרין שהיה פועל במשק של האיכר קרניאל.

במרוצת שנת 1962, כאשר שימשתי כיו"ר המועצה המקומית כנרת, קיבלתי מחברִי בני-שליטא, חוברת שהוציא לרגל חג היובל למנחמיה. בדף הראשון של החוברת נתפרסמה ברכתו של דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, אותה פתח במילים אלו:

למר ב. שליטא ראש מועצת מנחמיה שלום וברכה. יובל מנחמיה, יש לי קצת חלק בו. זכיתי לעבוד במושבה זו לפני חמישים ושלוש שנים, בקיץ 1908, אצל האיכר קרניאל. זו היתה עונת קטיף הפולים. היינו שלושה פועלים: יזרעאלי – אחר-כך איכר במושבת כנרת, אני והפועל הערבי. זכורני ששנינו, יזרעאלי ואני, עבדנו בחריצות כזו, שהפועל הערבי לא יכל להדביק אותנו וניגש והתחנן בדמעות שלא נמהר כל-כך בעבודתנו.

עבודת השדה במלחמיה

אכרים ופועלים בשעת עבודה בשדה                                    דיש בגרנות – "הגרנות של מלחמיה"

ברור שנחיתות הפועל הערבי, נבעה מזריזותו של אבא, מאחר שכושר העבודה של דוד גרין לא היה הצד החזק שבו. לעומת זאת הסתבר, שבחיזוריו אחר אמא בגרנות מלחמיה, הצטיין עד כדי כך, שסיכן את שנרקם בינה ובין אבא, משך החדשים שקדמו להופעתו במלחמיה, מאחר שנפשו הרומנטית של אבא הופרתה מאהבה עמוקה שכבר "קרמה עור וגידים". היה זה  במרוצת שנתו השניה במושבה, בה השקיע את כל יכולתו וכשרונו הרומנטי, בכתיבת שירי אהבה, אותם שלשל לחריץ בחלונה ולדוגמה אצטט אחד מהם:

יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה

יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה תמִים וְעוֹד יוֹם עַד הָעֶרֶב,

רְאוֹת פָּנָיִךְ נַעֲרָה מִמֶּנִי הִמָנֵעַ

וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ – אוֹ אֲנִי יוֹדֵעַ,

אֵיךְ אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי, עַד לְאוֹתוֹ עֶרֶב.

בּוֹקֶר עֶרֶב נַעֲרָה, בָּא אֲנִי לִרְאוֹתֵךְ –

אַךְ הַדְּמָמָה תָּקוּם – אַךְ אֶשְׁנַבֵּךְ יָאִיר.

בָּא אֲנִי אֶל חַדְרֵךְ, קָל וְעַז וּמָהִיר.

אוֹמַר: שִׁמְעִי נַעֲרָה – אֲנִי אוֹהֵב, אוֹהֵב אוֹתֵךְ.

– אוֹהֵב אוֹתִי לָמָה? אֶרְאֵךְ דּוֹם שׁוֹאֶלֶת.

שַׁאֲלִי אֶת הַכּוֹכָב, לָמָה הוּא זוֹרֵחַ,

שַׁאֲלִי אֶת הַשּׁוֹשָׁנָה, לָמָה תִּתֵן רֵיחַ,

אֶת הָאֶבֶן שַׁאֲלִי, לָמָה אַת נוֹפֶלֶת?

יוֹמָם וְעוֹד לַיְלָה ……

*

מדי פעם, באירועים בהם כיכב דוד בן-גוריון, הוזכרו בבית פרשות דרכים בהן הצטלבו דרכיהם של אבא ואמא אתו, באותם ימים רחוקים ולאחריהם. אך על פרטי הדרמה שהתחוללה על גרנות מלחמיה, נודע לי רק באותו ליל קיץ מהביל וחם של שנת 1974. במפתיע הגיע לביתי הסופר-ההיסטוריון מיכאל בר-זוהר, בחיפושיו אחר "המורה היפה". הוא הונחה על-ידי ידיד המשפחה – שמעון פרס. שאלתיו לפשר הביקור, והוא השיב, שבמסגרת כתיבת הביוגרפיה של דוד בן-גוריון, בעת הכתיבה על פרק חייו בגליל – כנרת, מלחמיה וסג'רה – הזכיר מדי פעם את המורה היפה חנה אותה חמד. ישבנו בצוותא על כוס קפה, בביתה של אמא והיא סיפרה על שהתרחש בגרנות מלחמיה – סיפור משלים לסיפוריו של דוד בן-גוריון, שהיו שמורים עמו עד לעת זקנתו. מצורף בזה קטע קצר מספרו הביוגראפי של מיכאל בר-זוהר על אותה הפרשה:

שבועות אחדים עבד דוד במושבה כנרת, שקמה בעת היעדרו. נלהב היה מההתקדמות הרבה של הישוב היהודי שבאה לידי ביטוי ביסוד המושבה החדשה, וגם הוקסם מיפי הכנרת, שהרטיט את הפייטן הרדום שבנפשו. מכנרת הדרים דוד למושבה מלחמיה (מנחמיה), וגם שם עבד שבועות אחדים. אך מלחמיה נשתמרה בזכרונו לאו דוקא בזכות נופיה ושדותיה, אלא בגלל נערה מבנות המקום. לימים עתיד היה לספר פעם אחר פעם על אותה נערה שחמד, והיא "המורה ממלחמיה". חנה ענבי היה שמה, והיא צעירה בת שש-עשרה, תמירה נאוה, בהירת-עינים ועשירת-לשון. חנה היתה בת להורים שבאו מבולגריה. היא היתה המורה הצעירה ביותר בגליל, שעזבה את בית-הוריה ביפו ובאה עם מורה ומחנכה יוסף ויתקין, ללמד עברית ומלאכה את בני האיכרים. לאחר שעבדה כשנה בכפר-תבור, עקרה למלחמיה. ובאחד הימים הופיע שם דוד גרין. היא לא התרשמה במיוחד מכושר העבודה שלו, והוא לא נראה לה "פועל מוצלח". אך לעומת זאת העריכה אותו מאד על שם תבונתו ונימוסיו הנאים. השנים נפגשו, התידדו, והוא היה מדבר על ליבה כי תלך לרוסיה ללמד שם עברית את ילדי היהודים. בתוך כך החל לחזר אחריה, וגם היא נהתה אחריו. "הוא היה בחור מלומד מאד, נעים מאד, אידיאליסט עד מאד; מצורתו, מאופן דיבורו, מתוכן דבריו – ראיתי שהוא עומד מעל לאחרים. הוא נראה לי אז אידיאל. אי-אפשר היה באמת שלא להתאהב בו".

והרי מבחר לא חסר היה. חנה היתה הבחורה היחידה במקום. גם שמואל יבנאלי, חברו הקרוב של דוד חיזר אחריה, וכן עוד אחד מחבריו – דוד יזרעאלי. "ועוד אחד, צייטלין, גם כן הכניס רגל" לדברי חנה. אלא שבן-גוריון הוביל במרוץ. "כמעט שנהיינו זוג", הודתה חנה כעבור שנים.

החיזור היה אפלטוני לחלוטין. יושבים היו לילה-לילה על ערימת החיטה והתבן בגורן, משוחחים ארוכות על עניני העולם, על הציונות "ולפעמים היתה קצת רומנטיקה". הרומן התבטא ברמזים מילוליים, ובעצמת המבטים היוקדים שנעצו זה בזו. חנה נזהרה מאד בהתנהגותה, שמא ירננו אחריה אנשי המושבה. הן מורה היתה, דוגמה ומופת לדור הצעיר, והיה עליה להוכיח, כי אף שהינה בת שש-עשרה בלבד – היא נערה רצינית עד מאד.
בסופו של דבר עזב בן-גוריון את מלחמיה, והרומן הבלתי-גמור תם, אולי משום שחש, כי גוברים סיכוייו של חברו הטוב דוד יזרעאלי, לזכות במורה היפה. דוד יזרעאלי היה חבר קרוב של גרין; יחד התחרו השנים בפועלים הערבים בתלישת חומצה (חומוס) בשדות מלחמיה, ובמשך זמן מה אף ישנו באותה מיטה בחאן של סג'רה. לימים נישאה חנה לדוד יזרעאלי; ולתומה סברה, שאיש – מלבד דוד גרין – לא ידע על האידיליה שנרקמה בינם. עד אותו יום, במלחמת העולם השניה, כאשר באה למשקם בכנרת אשתו של דוד, פולה בן-גוריון, להצטייד במעט ירקות. נוסעים היו בעגלה בשדה ופולה היתה מתנשאת ומתפארת שהיא אשתו של אדם חשוב ורם. פנה אליה דוד יזרעאלי:

"את יודעת? רק במקרה את אשתו של בן-גוריון. אשתי יכולה היתה להיות אשתו של בן-גוריון!"

פולה נותרה המומה.

"דוד, מה אתך, רק דברנו", מחתה חנה יזרעאלי.

הביט בה בעלה והשיב: "מה את חושבת? אני לא הייתי על ערימת-הקש בגורן, ולא ראיתי מה שהלך שם?

*

בחדשי הקיץ האחרונים של שנת 1907 – לא לפני שנשבעו אמונים זה לזו – החליטו השנים שדרכיהם נפרדות זמנית

אחרי ארבע שנות הוראה בכפר-תבור ובמלחמיה, החליטה אמא, אולי בהשפעת דבריו של בן-גוריון "שדבר על לבה שתלך לרוסיה ללמוד שם עברית לילדי היהודים", לעשות זאת בבולגריה – ארץ הולדתם של הוריה. אולי סייעה להחלטתה העובדה שאבא נענה להפצרותיה של מַנְיָה שׁוֹחַט, לעזוב את המושבה ולהצטרף לקולקטיב בסג'רה – על כך נספר בפרק הבא. על-כל-פנים, בחדשי הקיץ האחרונים של שנת 1907 – לא לפני שנשבעו אמונים זה לזו – החליטו השנים שדרכיהם נפרדות זמנית.

יעדה של אמא היה העיר פלובדיב, בה התגוררו מרבית בני משפחתה. היא יצרה קשר עם בן-דודה – חַרְבִּי שמואל – שהיה הרב הראשי של העיר, ואשר יזם ויסד את הקמת בית-הספר העברי בעיר, בית-ספר שמנה אז מאות תלמידים. סוכם על-כך שאמא תצורף לחבר המורים כמורה לעברית, תנ"ך והיסטוריה יהודית. היא הצטיידה במכתב המלצה מועד אגודת המורים בגליל התחתון בטבריה, לשם קבלת המלצה ממרכז אגודת המורים ביפו. להלן צילום המכתב והתעתיק שלו:

הועד הסניפי
של אגודת המורים,
מלחמיה 17 באלול אתת"מ
                                      [1840 לחורבן הבית]
לכב'
חברי מרכז אגודת המורים
ביפו.
א.נ.
העלמה מרת חנה בעלול שמשה בתור
מורה בבית-ספר מלחמיה ארבע שנים ומלאה
את תפקידה, כפי ששמענו ממנהל ביה"ס הנ"ל
באופן היותר טוב בין בכשרונותיה ללמד בגן-
הילדים ובמכינה ובין במסירותה לעבודה.
בהודיענו את חברי המרכז את הנ"ל [הננו]
הננו מתכבדים לבקש את כבודם לתת למרת
חנה בעלול תעודה המעידה על כל האמור לעיל.
תעודה כזאת דרושה לה מפני שהיא מוכרחה
לעזוב את הארץ ולגור בחו"ל.
                            (-) צבי שהם
חברי ועד סניף        (-) אשר ארליך
        טבריה           (-) ש. ויינשטיין.

עם גמר שנת הלימודים, נפרדה אמא בעיניים דומעות מאבא (שהגיע מסג'רה), מצבי ודבורה שוהם, מתלמידיה ומכל משפחות האכרים במושבה. לאחר מכן חזרה לבית משפחתה ביפו והמתינה מספר ימים לאוניה שמסלול הפלגתה מהים התיכון, דרך מיצרי הדרדנלים, לעיר ורנה שעל שפת הים השחור בבולגריה. לאחר יום הפרידה, שלח לה אבא מסג'רה את המכתב הבא.

חנה יקירתי!

 

זה רק יום אחד עבר מיום הפרדנו, ומאד מאד חש אני את הרגע העובר עלי, ועוד יותר את הרגעים העומדים לבוא עלי. גם השאלות האלו אינם נותנים לי מנוחה ההיית אצל הרופא יפה? מה אמר לך? אולי אסור לך לקבל משרה כזאת? מה מצביך [מצבך] עם בריאותך? ומתי תסעי? אבקשך
עוד פעם יקירה, לכתוב לי תיכף מיפו ומעת שתעלי על האניה תכתבי לי כרטיס ומיתר ערי החוף ובפרט מסטמבול ג"כ [גם-כן]  כרטיסים כאלו, וממחוז חפציך מכתב.
צאתך לשלום חנה! ותשובי מלאה כחות רעננים.
דעי את לבי!
אסתפק בדמעות!
ידיד נפשך.
סג'רה יום ג'

"מה שנכתב בעט, לא ימחק בחרב!"

האוניה הפליגה מיפו. תחנתה הראשונה היתה במפרץ חיפה, לשם הגיע אבא ברכיבה מסג'רה, כדי להפרד פרידה אחרונה על סיפון האוניה. אך מה גדולים היו הצער והאכזבה, מאחר שכאשר הגיע אל החוף, כבר הרימה האוניה עוגן והפליגה. אבא הגיע אל מלון טנטורה, בו פגש את אמא לראשונה וכאן נתן ביטוי לנפשו הסוערת, וכתב את שירו "גלי-ים", אותו קבלה אמא בדואר כאשר הגיעה למחוז חפצה:

משך ארבע שנים, מ-1907 עד 1911, התקיים כמעט מדי שבוע הקשר ביניהם, באמצעות גלויות ומכתבים רבים (השמורים עמי עד היום). תוכנם רב-הרגש של מכתבים אלה והשיר שחיבר ביום הפרידה, שבו נתן ביטוי לנפשו הסוערת – כל אלה מפריכים את הליגלוג רב-השנים של טובי-חבריו באמרם: "יש לך אשה על הניר".   – תשובתו להם היתה: "מה שנכתב בעט, לא ימחק בחרב!"

***

תגיות: , ,

1 Comment

  • דן יזרעאלי הגיב:

    התרגשתי לקרוא.
    אני הבן של תקוה ויזהר יזרעאלי.
    אמא גדלה במנחמיה, בת לשמואל רוזנקביץ' ודבורה בוקששתר (נצר למשפחת בוקששתר מראש פינה)
    אבי בן של פנחס יזרעאלי, שעבד בסכר בנהריים. אחיו – דוד יזרעאלי (קיבוץ גבת), החליפו את שמם מ"אירז'בסקי" ל"יזרעאלי" בזמן שהותם בעמק יזרעאל, שם פגש אבי את אמי (מלחמיה של אותם הזמנים).
    כל השמות הנזכרים בכתבה זכורים לי מסיפורי אמא ז"ל.
    תבורך !!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Copyright © 2012-2024 seo-tochen סאו-תוכן All rights reserved.
This site is using the Desk Mess Mirrored theme, v2.5, from BuyNowShop.com.